עיני הרוחות – פרק ראשון: איננה (חלק ג')

"הוא יכול להיות חמוש בסכין, ולכן הדם." עצם המחשבה שנקלענו לצרה ולאיום גדולים אף יותר לחייה של סידני, ואולי אף לחיינו שלנו, הטילה עליי אימה. אבל כעת ידענו בוודאות להיכן סידני נעלמה.
"הארובה הזאת תוביל אותנו למקום כלשהו, השאלה היא לאן," אמר אבי, "דיון, אני רוצה שתחזור לאימא ותביא אתך את המכשיר הנייד שלי, חשוך שם למטה. ותביא גם סכין דיון, את הגדול, שאיתו חתכנו את האבטיח. הוא מונח במקרר. ותספר לאימא בקצרה את מה שגילינו, ותבקש ממנה להתקשר למשטרה ולכוחות ההצלה, אף כי בהתחשב בקצב הגעתו של משמר החופים, אני לא רוצה להניח לשעון החול לשחק בחייה של סידני פעם נוספת. בזמן שהמשטרה תמצא לנכון להזיז את ישבנה לכאן, אנחנו כבר נגיע למחבוא של הפסיכופט הזה."
קפצתי אל המים ושחיתי אל מקום העצירה שלנו. אמי המתינה במים והביטה בנו בדאגה רבה כשידיה על המותניים (יד אחת אחזה בנייד). היא לא מעלה בדעתה שסידני נחטפה! הרהרתי.
דידיתי אל עבר אמי, מתעלם במאמץ רב מהכאב ברגלי הימנית.
"דיון!" אמי רצה לעברי, וחיבקה אותי, "מה מצאתם?"
"מישהו חטף אותה." אמרתי בקול שקט.
היא קראה בבהלה ואחזה בידי, "איך?!"
"דרך ארובה באחד הסלעים שם, זה לא חשוב כרגע. תצלצלי אל המשטרה ואל כוחות ההצלה!"
"אני לא מצליחה לעשות את זה, דיון! משהו משבש את הקליטה במקום הזה!"
"מה?! זה בטוח שיבוש זמני, תנסי שוב, הרי הצלחת להתקשר אליהם מקודם!"
אמי הנהנה וליטפה את ידי, "העיניים שלך, דיון.."
"זה יהיה בסדר." נישקתי אותה על לחייה ורצתי אל מקום העצירה שלנו. הוצאתי סכין גדול וחד, והרמתי את הנייד של אבי שבלט מתוך תיקו. ראיתי את כפכפיו של אבי, והחלטתי לקחת אותם, מתוך ידיעה שתנאי ההליכה למטה לא יהיו נוחים לרגל יחפה. לבשתי את כפכפיי ונפרדתי מאמי. "אנחנו נמצא אותה, תתקשרי אליהם!" – ורצתי ככל שאפשרו רגליי אל אבי שהמתין לי על יד הארובה.
"תשמרו על עצמכם!" שמעתי את אמי צועקת.

אבי הודה לי על הכפכפים ונעל אותם.
"אימא לא הצליחה להתקשר למשטרה, יש שיבוש בקליטה." אבי נענע את ראשו באכזבה. הוא לקח את הסכין שהבאתי ובחן אותו בקצרה, "הוא בסדר גמור. נקווה שלא אזדקק לו."
"במקרים כאלה, הברירה היא בידינו, דיון." אמר אבי, הוא תפס את הסכין בין שיניו והושיט ידו אל הנייד שהבאתי. הוא הפעיל את אופציית התאורה ובעודו מאיר באמצעות הנייד בידו הימנית ואוחז בסולם בידו השמאלית, החל אבי לרדת אל הלא נודע, אני אחריו.
כעבור מטרים ספורים התנועה האיטית אל תחתית הארובה נפסקה, אבי עזב את הסולם וקפץ אל רצפת האבן, משמיע קול של מים ניתזים, קפצתי אחריו כשהתפנה מקום על הקרקע.
"המים חודרים לכאן," אמר אבי, מוציא את הסכין משיניו ומעביר את התאורה לידו השמאלית כדי להאיר את קירות הסלע. "וקר כאן."
רעדתי, "תראה את הלחות שעל הקירות." העברתי את אצבעותיי על הקיר.
גובהה של המנהרה היה כמטר שמונים, שזה היה די והותר עבורי, למרות שאבי נאלץ להתכופף מעט. רוחבה לא הותיר מקום לשנינו לצעוד זה לצד זה.
"יש כאן שלוליות, תיזהר מאד שלא להחליק." אמר אבי, ואז ניגב את הנייד בבד מכנסי-הים שלו.
הבטתי אל עומקה של המנהרה והבנתי שאני רואה את הקצה שלה, "אבא!" צעקתי (אבי הצמיד את אצבעו לשפתיו וסימן לי להיות בשקט), כשעוד אחת מיכולות הראייה החדשה והלא-נורמלית שלי נחשפו, "היא.. היא לא חשוכה, אני רואה לעומק המנהרה, כאילו שהיא מוארת!"
"אתה משוכנע בכך?" שאל אבי ומעט דאגה בקולו, ואז הוא חסם את אור הנייד כדי לאפשר לי לבדוק שוב אם איני טועה, "אתה רואה משהו שונה?"
"כן! החושך פשוט לא קיים, אני רואה את כל מה שאפשר לראות. המנהרה מתעקמת בחדות שמאלה בהמשך – "
"מה אתה עוד רואה?"
בחנתי את פני הקרקע, ואז ראיתי את הדם.
"את הדם של סידני, טיפות קטנות לאורך השביל."
אבי האיר את רצפת האבן אך נראה היה על פניו שלא הבחין בטיפות הדם, "קדימה, השינוי שחווית יכול לעזור לנו – נלך אחרי הטיפות, קדימה, אנחנו מבזבזים זמן יקר מדי!"
התחלנו לצעוד, אבי צעד מלפניי עם הסכין בידו והתאורה בשמאלו, למרות שלא נזקקתי לה.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך ואופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים נמצאים בהערה שהוספתי.