עיני הרוחות – ההקדמה (חלק 9)

"מנופף במשקפי שחייה!" שמעתי את אבי. הוא התרומם מעט מהסדין והחל למחוא לי כפיים.
חשתי אושר עילאי לאור העובדה שמצאתי משקפי שחייה באופן חסר סיכוי.
"אני מתכבד להציג בפניכם את משקפי השחייה החדשים שלי!" נעמדתי וקראתי מתנשף, מציג בידי האחת את משקפי השחייה. "מצאתי אותם בתוך פח זבל, אתם קולטים?!"
"יופי דיון.. אז אני מניח שאנחנו מוזמנים לטבילה ראשונה במים?"

הגלים הכו ברגליי כשניקיתי במים את משקפי-המסתורין מהאשפה שדבקה בהם ואז לבשתי אותם על ראשי.
תחושה פתאומית של משב רוח קר הכתה בי, ומצאתי את עצמי רועד בחוזקה כשהוא חלף דרכי, קר כמוות.
"וואו", לחשתי, ומיד אחזתי במצחי.
כאב של קור איום החל לבקוע משם. כאב חמור מדי, מעורב בבחילה עזה.
התמוטטתי אל הברכיים, מתקפל אל תוך עצמי – החול היה חסר תחושה באופן מחליא. ואז כאב עצום החל לנבוע משתי עיניי, כמו דמעות שמסרבות לצאת – חשתי כאילו עיניי מתנפחות ומתנפחות, ואין משהו שיעצור אותן.
הכיתי במספר אגרופים על המים כדי שהוריי ישימו לב, אבל הם היו עסוקים באיזה משחק עם סידני. עמדתי לצרוח כשלפתע, ובאופן חד מאד, הכאב התגמד לכדי פעימות בקצב נמוך, הקור החל להימוג וההרגשה חזרה אל אצבעותיי.
אולם אז תחושה אחרת ובלתי-רצונית פגעה בי. פחד פתאומי הכריח אותי לסובב את הראש אחורה: העברתי את מבטי על הצריף, הצוק ומגרש החנייה, יש שם מישהו שמביט בי. זו הייתה תחושה של פרנויה – הרגשתי שמישהו צופה בי, אי-שם באזור הצוקים. הבחילה חזרה אליי וחשתי בזיעה הקרה שזולגת על מצחי.
לא היה לי כוח מול הבחילה ונשכבתי על הגב, אבל התחושה של נוכחויות שלא הייתי מודע אליהן הציפה אותי: כמו שידעתי שהוריי וסידני נמצאים כמה מטרים ממני, ככה ידעתי שעל החוף נמצאות ישויות נוספות. מה זה?

ואז הכול חלף..
בפתאומיות.
החום הקיצי החל להציק לי והמים הקרירים לחלחו את צדי הימני. האם הזיתי?
חשתי כאב בעיניי ועצמתי אותן, אנדרלמוסיה של ברקים מתחת לעפעפיי. ואז רגלו של אבי בעטה בי, התעוררתי ופניו המודאגים נגלו אליי.
"דיון, מה-לכל-הרוחות-קרה-לך?"
"דיון הדובו – "שמעתי את אחותי, כאילו שהחלה לשיר במרחק של אלפי קילומטר.
"אני בסדר." אמרתי, אבל הייתי עייף מכדי לקום או לעשות משהו, "תן לי כמה דקות ואני אהיה איתכם."
הבטתי לעבר השמיים, והרגשתי תשוש וחולה, אבל רגיל.
אבל אז תהיתי מדוע השמיים נגלים אליי בצבעם הרגיל, ומדוע קשה לי אורה של השמש כאילו שאיני לובש משקפי שחייה. הרמתי את ידי במהירות, ומששתי את משקפי-המסתורין, אבל הם לא היו שם יותר.
התרוממתי בבהלה. אולי הם נפלו לידי או שהורדתי אותם בזמן ההתקף? לא מוצא. אבל זה לא ייתכן שהמים סחפו אותם כל כך רחוק? נגעתי קלות בעיניי, אך לא הרגשתי בעפעפיים שלי, גם הן נעלמו.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך ואופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים והבאים נמצאים בהערה שהוספתי.