עיני הרוחות – ההקדמה (חלק 10)
מה קרה לעיניים שלי? איפה משקפי השחייה?
התרוממתי והתחלתי לרוץ לעבר מקום העצירה שלנו, מתעלם מהבחילה שחשתי. הבטתי לאחור וראיתי את אבי מרים את ידו בשאלה. סימנתי לו בידי שאחזור תכף, והרגשתי שמשהו משונה קרה בזה הרגע.
הבטתי באבי שוב, וקלטתי שאני רואה את הפנים של אבי בקירוב של משקפת. ולא רק – ראיתי בקירוב רב את השריטות שעל צדפה בצבע סגול שנחה על-יד הגלים. ביקשתי לראות את צבע העיניים של אביו וכך היה – הכול הצטמצם לתמונה שהכילה רק את עינו הימנית. הסטתי את עיניי וראיתי את הצדפה נעלמת בין גלי המים.
יכולתי לשלוט במרחב הנראה לעין, או יותר נכון בצורה החזותית בה הוא מגיע לעיניי. המשכתי לרוץ וכשהגעתי אל התיקים שלנו הבטתי אל שעון-היד של אבי שהונח על הסדין שלרגליי, וראיתי את המחוגים נעים כמו ידיים של איש ענק ומורים על אחת עשרה בצהריים. אני משקפת אנושית, חלפה בי המחשבה. ההתקף התרחש ברגע שבו לבשתי את משקפי השחייה.
שחף צווח מעל ראשי, יכולתי לראות את סרטן שלכד באחד הסלעים נאבק בו ומניע את זרועותיו בייאוש.
הוצאתי את הנייד של אמי מהתיק והעברתי לצילום עצמי. כשראיתי את זה – פלטתי צעקה.
לא נותר זכר למשקפי המסתורין, וכאשר הסתכלתי במה שאמור היה להיות העיניים שלי..
"לא! לא! לא!" גנחתי.
אבי הגיח ולפת את ידי בחוזקה, "אתה מוכן להסביר לי מה קרה לך? בוא לשחות!"
התנערתי מאחיזתו והפלתי את הנייד של אמי אל החול. דמעות של טרם-היסטריה עמדו בעיניי, הבטתי אל אבי. הוא ראה את העיניים שלי ונרתע אחורנית בתדהמה. הבטתי בו ופתחתי בריצה אל המכונית של אבי.
משהו אפל, קרה לעיניי.
אבל לא עצרתי בעד הדמעות, ובעוד הן שוטפות את עיניי רצתי וטיפסתי בשביל האספלט. ניגשתי אל המכונית של אבי, והבטתי במראה הצדדית של הרכב. העיניים שלי לא היו מוכרות לי יותר.
הן היו אחרות: נפוחות, לחות, ונראו כמו כדורים בצבע כסף שבמרכזן נקודה אחת שחורה, בגודל חודו של עט. שמעתי את אבי קורא לי וראיתי אותו ואת אמי מתקדמים לכיווני. הסתכלתי שוב במראה ואז התחלתי לצעוד באיטיות אחורנית, אל קצהו של מגרש החנייה, בעוד עיני הכסף שלי בוהות בהוריי המתקדמים לכיווני.
"דיון!" צעק אבי, במה שנשמע כנביחה, "בוא הנה לפה מיד, ו..ו..די עם השטויות האלה שלך!".
"דיון…?" שאלה אמי וקולה נשבר, הבטתי בדמעה זכה שיורדת על לחייה.
נשברתי, והתחלתי לפסוע לכיוון הוריי. "אני לא.. אנ'לא יודע מה בדיוק קורה פה," התחלתי לנסות להסביר לעצמי יותר מאשר להוריי, "לבשתי אותן.. והן כאילו תקפו אותי, יכולתי למות מכאב!" החוויתי בידי לכיוון החוף, ואז ראיתי אותה טובעת. היא ניסתה לתפוס באחד הסלעים, אבל משהו גרר אותה כך שרק ראשה נראה על פני המים, כתמי דם זעירים החלו להופיע מסביבה.
כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך ואופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים והבאים נמצאים בהערה שהוספתי.
תגובות (2)
מרתק, עכשיו התמונה מתבהרת. כמה חלקים יש עוד להקדמה?
האמת, לא הרבה, חשבתי שזה ייקח עוד הרבה חלקים אבל בקרוב ממש חוזרים אל הפרק השני ;)