עיני הרוחות – ההקדמה (חלק ו')

לאחר שדאגנו שלא להשאיר זכר לאבטיח או לענבים, ובטח שלא ללחמניות, מרחנו על עצמנו קרם הגנה והתרווחנו מי על הכיסאות ומי על הסדינים.
"חוף נאה וראוי," אמר אבי בזמן שחיטטתי בתיקי בחיפוש אחר משקפי שחייה לקראת הכניסה למים, "לא כמו החופשה שלנו באינדונזיה, קייטי, אבל בטח יותר טוב משאר החופים העמוסים של קליפורניה. דיון, הנה לך חוף ים שקט ורגוע. אני מניח שצריך להודות לך על כך.."
"קיית', אל תשכח שאין פה מציל, והחוף מעט מסוכן." אמרה אמי והנידה בראשה לעבר אבא.
"אימא, משקפי השחייה שלי, אני לא בדיוק מוצא אותם."
"אני לא הכתובת הפעם, אתה ארזת את התיק." השיבה אמי. חבטתי במצחי, לא הכנסתי את משקפי השחייה לתיק בטרם יצאנו.
"לא יאומן! אימא, למה לא הזכרת לי לקחת אותם?" גנחתי.
אמי הרימה אליי את עיניה, "אבל דאגת להכניס לשם את כל ספרי ההרפתקאות שלך.."
"ואת האייפד.." העיר אבא בעודו מתחיל בקילוף בננה בישיבת רגל על רגל.
"לא עלה בדעתך להכניס משקפי שחייה?" שאלה אמי.
"עלה בדעתי, אבל איכשהו שכחתי אותם על השולחן או על המיטה!" גנחתי מצער, "אני לא מתכוון לשבת כל היום בשמש! נכון?!"
"דיון הדובון יקבל סדנת ייבוש במקום סדנת חינוך!" התלוצצה אחותי.
"מאד מצחיק." אמרתי ופניתי לחפש בתיק של אמי.
"תחפש בכל התיקים, דיון, אם לא תמצא.. יכול להיות שזה בתוך הבגאז' של המכונית. אולי זה נפל כשהרמת את התיק?" אמר אבי.
"אולי," התמלאתי תקווה.
אבל כעבור דקה הצטערתי להודיע להוריי שאני לא מוצא את המשקפיים בשום תיק.
"כל כך רציתי לצלול הפעם! אוף!" נאנחתי, "הוצאתי אותם במיוחד בשביל היום!"
" הבגאז' זו התקווה האחרונה, דיון," אמר אבי, משליך את קליפת הבננה לשקית זבל מאולתרת, "אתה זוכר את הסיסמא של הבגאז'?"
"1439?" שאלתי.
"1943, ליתר דיוק", אמר אבי ושקע בחזרה אל תוך הכיסא.
"דיון התינוק, אתה לא יכול לשחות בלי משקפי שחייה?" אחותי שלחה בי מבט מלגלג מהסדין עליו שכבה. רציתי לתת לה מכה מאד חזקה.
"תודה אבא. אה! ואל תשכח לנפח לסידני את המצופים," שלחתי בה מבט זועם, ופניתי בחזרה אל הצוק הרחב, אל המכונית של אבי.
בדרכי אל הצוק הבחנתי במשהו שאיש מאיתנו לא שם לב אליו קודם. זה נראה בהתחלה כמו מלבן עץ מפוחם שעמד על החוף בצמוד לקיר הסלעים. צריף.
בעיקוף קצר של הצוק הרחב, משאיר מאחוריי את שביל האספלט המוביל אל מגרש החנייה, כבר יכולתי להבחין בחלון כהה. זה נראה כמו דוכן רגיל של חופי ים למכירת צורכי ים, כמו מקדמי הגנה, כדורי מים. וכנראה גם גלידות, נקניקיות בלחמנייה..
הוא מוכרח להיות נטוש כבר הרבה זמן, לפחות שנה וחצי.
מספר צעדים מהצריף תקף אותי פחד בלתי מוסבר, והחלטתי שמוטב שלא אכנס לצריף לבדי. עליתי אל שביל האספלט, בדרך אל המכונית שלנו.
לחצתי על המקשים שפותחים את הבגאז' לפי הסיסמא שאבי הזכיר. לאחר ניסיון שני הרמתי את הבגאז'. מהר מאד גיליתי שהוא לא הכיל בתוכו יותר משמן רזרבי למנוע, מיכל מים מזוקקים ומים למגבים. הבחנתי בפינת הבגאז' בתיק עזרה ראשונה, והופתעתי מכך שאבי לא לקח את התיק אל חוף הים שהתברר כמסוכן. למען האמת, אפשר לנחש למה. אם אבי ביקש להכניס אותי אל הסכנה, נחרדתי מעצם המחשבה על כך, הוא בטח ביקש לעשות זאת ללא שום גלגלי הצלה. מוטב לחשוב שהוא פשוט שכח מהתיק הזה, החלטתי.
לקחתי את תיק העזרה הראשונה והורדתי את מכסה הבגאז' שנסגר בחבטה שקטה.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך ואופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים והבאים נמצאים בהערה שהוספתי.