עיני הרוחות – ההקדמה (חלק א')

הערה: זוהי תחילתו של הסיפור "עיני הרוחות". מי שקרא את הפרקים "איננה", "החוטף" וכו', מוזמן לקרוא את ההקדמה של הסיפור, שמגיעה לפני הפרקים האלה.

"…הטמפרטורות בסן פרנסיסקו יישארו גבוהות, השמיים יהיו בהירים והים צפוי להיות נוח, כך נמסר ממרכז החיזוי ב.."
אבא שלי, קיית', החליף לתחנת רדיו אחרת ואני נאנחתי והדבקתי את מצחי לחלון המכונית, שדות חקלאיים חולפים על פנינו וחוף ים ריק עדיין לא נראה באופק. לא שלא חיפשנו אותו במשך השעה האחרונה – אמי קֵייטִי החליטה שלא שבעתי מספיק קיטונות של כעס לבוקרו של קיץ זה.
"דע לך דִיוֹן, שהסיבה היחידה שבגללה אנחנו ממשיכים לבזבז את זמננו בנסיעה המגוחכת הזאת לאורך החוף – כמה זמן אנחנו נוסעים כבר, פִיל?"
אבי קיית' התרומם מההגה ונאנח, "כמעט שעה, קייטי, כמעט שעה.."
"אוף! אני נצלית במכונית הזאת, אימא!" זעקה אחותי בת התשע, סידני.
" – אנחנו נוסעים כבר שעה דיון, בתוך מיקרוגל ענק, והקטנוניות שלך," האשימה אימי, הצטנפתי בפינת הרכב, תוהה אם זה אפשרי להדביק גם את אוזניי לחלון הרכב, "מונעת מאתנו חופשה של משפחה רגילה!"
"הוא מפחד מהרבה מתרחצים, במיוחד מכאלה שישימו לב לבטנו – " אמר אבי בפעם השלישית לבוקר זה.
"זה לא זה! אבא! אימא! אולי די כבר?" נהמתי וסובבתי את ראשי בזעם, מביט בשערה של אמי שנע קלות ברוח שחמקה דרך החלון שלה, שנפתח בזה הרגע.
קול שאון גלי הים הרחוקים המכים בחוף החלו להגיע גם הם אל המכונית. חלונותיהם של כולם, בהם גם שלי, החלו להיפתח, והסרתי את פניי בפתאומיות מהחלון. ניחוח ים מענג, ספוג בזיכרונות של העבר, פרץ אל המכונית מילאתי בו את ריאותיי.
ואז אבי החליט לחוות דעה בנושא דיון בוֹן.
"אני לא מוכן שבשנה הבאה זה יחזור על עצמו. אאלץ לרשום את דיון לתוכנית דיאטה בקופת החולים," אבי הביט אל מחוץ לחלון במבט עגום, זיפיו נגלו אליי, "כי כושר," אבי שלח בי מבט קודר דרך המראה, "מעולם לא הצלחתי לשכנע אותו לעשות."
נאנחתי וחזרתי להביט בסלעים החולפים על פנינו, מכוניות בודדות חולפות מדי פעם על פניי, כשאחותי החליטה לשיר את שירה האהוב אחרי שיחות מעין אלו.
"כי דיון הדובון, מפחד לרוץ בחוץ, שמן כמו בלון – "
"תפסיקי את זה מיד!" שאגתי ותפסתי בידה של אחותי שפלטה צעקה, ולכסנה אליי מבט מתנשא.
חזרתי להביט בשמיים התכולים ובשדות, כשאלו החלו להתמעט. קיוויתי שבקרוב מאד נגיע לחוף הים, נשחה בו, אצלול עם משקפי השחייה שלי, ואשוב הביתה במהרה. רחוק מזעמם של הוריי, לאחר שדעתם תנוח מעט במים.
יש כאלה שיאמרו שהוכיתי בשתי המכות גם יחד, אני בעל שיער ג'ינג'י (למרות שאינני מנומש), ואני שמנמן, לא יותר מדי. לפחות לא במידה שתצדיק את ביטויי הזעם של הוריי. הם כמובן יגידו שעודף השומן שלי הוא גם לא במידה שתצדיק רצון להיעדר ולברוח מכל פעילות שיש בה הרבה ילדים קלי רגל וחסרי רחמים.
הייתי מוכן להסביר להוריי בפעם האלף שזאת לא הסיבה, לו רק היו מוכנים לשמוע.
למעשה, אני פשוט ביישן. נער בן 14, מעט ביישן. אני מאד מקווה שמותר לי להתבייש ולהילחץ ממקומות הומי אדם. האם אני ביישן בגלל שאין לי קוביות בבטן? לא. הרי יש הרבה חבר'ה שמנים בשכבה שלנו, שלא מזיז להם כהוא זה שקוראים להם טנקים אנושיים. אני באמת מתקשה להבין את הוריי שתולים את הפחד שלי ממקומות הומי אדם בעובדה שאני לא עוסק בפעילות ספורטיבית.
אבל אני אוהב לנפוש, גם אם יש לי העדפה למקומות שבהם לא אצטרך לדאוג מפני חבורות של צעירים עם עודף ביטחון עצמי.
אז הקיץ רק התחיל, וביקשתי מההורים שלי לבוא לקראתי ולנסוע לחוף ים שקט, לשם שינוי. שבוע שלם ביקשתי מהם, ולבסוף הם הסכימו לנסות למצוא חוף ים ריק, וככה יצאנו הבוקר לחפש את החוף המתאים.
במהרה אלמד שנופש בחופים ריקים לא פותר שום בעיה, או שום פחד.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך ואופן :)
======
קישורים לחלק הבא נמצא בהערה שהוספתי.