עיניים פקוחות – פינוק נדיר

אותו יום בו התעוררתי בוכה בזרועותיה של פיילין לא השתפר במיוחד עד הערב. התאמנו במשך כל היום, והזענו, וג'וליאן סירב לתת לנו להתרחץ. בערב, אחרי ארוחה דלה שאכלנו ליד הזברה האומללה של הקרקס, קרא לנו האחראי על ג'וליאן. פניו היו רחבות ומצחו הבולט הצל על עיניו. גופו הגדול נדחס בכיסא עץ וידו עטורת הטבעות הזולות נחה על ברכו בתנוחה מלכותית מגוחכת.

"עבדתן הרבה לאחרונה… אז החלטנו לתת לכן ערב חופשה. אתן תקבלו הסעה מג'וליאן," האיש הגניב מבט מאיים אל ג'וליאן חמוץ הפנים. "שמאושר מאוד לעשות זאת. תסתובבו בעיר כמה שתחפצו. אנחנו לא נותנים לכן כסף, אז תשקלו טוב לפני שאתן קונות משהו. כדאי מאוד שתחזרו לנקודה בה הוריד אתכן ג'וליאן בבוקר, כי אנחנו נמצא אתכן, וזה יהיה מאוד לא נעים לכן…" בנימה זו גורשנו מהאוהל שלו.

ג'וליאן הביט בנו בעצבנות. "לכו להתלבש וחכו ביציאה." אמר ויצא בצעד נרגז. בהתרגשות מסוימת נברנו בארון שלנו אחר משהו בר-לבישה. פיילין מצאה לעצמה מכנסי ג'ינס ארוכים וחולצת תחרה שחורה וצמודה שהחמיאה לגזרתה. אני מצאתי מכנסיים קצרים ובהירים וגופיית סריג לבנה עם גדילים. לולה הגיעה בעצב מסוים. "אני חייבת לאפר אתכן קצת. הבוס אמר שאולי יזהו אתכן ושאתן צריכות להיראות 'סבירות'." הסבירה.

התיישבנו בעצב מסוים. אז לא נזכה להיות עצמנו, רק להלילה. זה נגמר מהר יותר משהייתי רגילה; רפרוף של סומק, קונסילר, מסקרה, אייליינר כנף דק ועדין ואודם וורוד\סגול\אדום שכזה. באהבה מסוימת היא סירקה את שיערי הארוך והשחור ואת שיערה הארוך והבלונדיני-חיוור המלאכי של פיילין. כשהנעילה את פיילין בנעלי עקב אדומות קלאסיות ואותי במגפי עקב עם שוליים נמוכים שחורים ומבריקים עם הרבה מאוד רצועות ושרשראות מזהב, שלמען האמת לא נראו כאילו יש להן תפקיד מסויים, הבטנו אחד בשנייה בהתרגשות. זה קורה.

הלכנו יחד אל ג'וליאן, שחיכה לצד מכונית מסחרית. הוא הגיש לנו שני סמרטוטים. "עיניים." ציווה בקצרה. פיילין התחילה לשים את זה, אבל עצרתי אותה. "זה יימרח לנו את האיפור. פשוט נעצום אותן." ג'וליאן נראה כאילו הוא עלול להוציא אדים מאוזניו. "בסדר." נכנסנו פנימה והחזקנו ידיים. ירכיי נדבקו אל המושב הקרוע של המכונית.

לאחר שהגנבתי מבט אחרון בעיניה הירוקות-כחולות של פיילין, עצמתי את עיניי. ידינו התהדקו אחת על השנייה כשהרכב קפץ והתנדנד. לבסוף הוא עצר. פקחנו עיניים וקפצנו מחוץ לאוטו. ג'וליאן פלט "תהיו פה בבוקר. אם לא תזכרו איפה המקום הזה, תעשו גרפיטי כלשהו על האזור." וכך הוא נסע. הסתכלנו על האזור. אישה נשענה על קיר עם סיגריה בפה. "לאן נלך?" שאלתי. פיילין חשבה לכמה זמן. עיניה אורו. "מועדון." אמרה בשמחה. הסכמתי.

ניגשנו אל האישה ושאלנו איפה יש מועדון קרוב לפה. היא חשבה לכמה זמן ואז הנחתה אותנו. "על הדלת יש שלט זוהר שכתוב עליו 'the dancing pony'. מקום נחמד." אמרה. הלכנו לאורך גוש בניינים שמשום מה הרגיש מבולגן, עם האבנים העקומות והתנוחה בה הבתים ניצבו. כל הרחוב נראה כמו פה של מפלצת מעוותת.

כשסוף סוף הגענו למועדון, השתרך תור של כמה אנשים מול הדלת, וסלקטור עם שיער סגול והרבה פירסינג עמד ליד הדלת ובחן את הקהל המתגודד מולו, שוקל מי להכניס. כמה לחישות נשמעו סביב. לפי מה שהבנו, היינו כעת איפׂשהו בקנדה. "אלה הבחורות מהקרקס.." כמה בנות אמרו בהתרגשות. הסלקטור שמע מה הולך וניגש אלינו. "אתן מהקרקס?" הוא שאל. כשדיבר ראיתי עגיל בלשון שלו. "כן." אמרה פיילין והבזיקה חיוך. הבחור הוביל אותנו אל הדלת ופתח לנו.

ברגע בו נכנסנו, הריחות של זיעה, אלכוהול ופיצוחים מחק כל זכר לריח הרענן של הלילה. אנשים זעו על רחבת הריקודים, הדי-ג'יי שיחק בטלפון ונתן למחשב לנגן מיקסים מוקלטים, אנשים שיכורים נמרחו על הבר, ובחורה אחת נעה בחושניות על מוט בפינה במועדון, וגברים סביבה תחבו כסף לתחתוניה.

לאחר כל כך הרבה זמן של המצאות עם מספר קטן של אנשים, הצפיפות והקרבה במקום הזה הרתיעה אותי. פיילין משכה בזרועי והובילה אותי אל הבר. "מה את עושה? אין לנו כסף." אמרתי לה כשהתיישבה על כיסא בר עגול והנחתה אותי לזה שלידו. "מה זה משנה? פשוט נשב פה ונראה מסכנות, ומישהו כבר יקנה לנו דרינק." הבטתי בה בפקפוק. היא נראתה בטוחה בתכנית שלה. אז השפלתי את מבטי ושיחקתי עם אחד מהגדילים בגופייה שלי.

לאחר שעברו כבר כמה דקות טובות, התחלתי להשתעמם. בדיוק כשפתחתי את פי לומר לפיילין שאולי פשוט נסתובב בעיר, פנה אלינו ברמן שנראה בשנות הארבעים לחייו והחליק אלינו שתי כוסות. "וודקה עם מים ולימון מהבחורים שיושבים על הספה הלבנה." אמר בקול משועמם ופנה לקהל הזומבים השיכורים שעל דלפקו.

יותר היה נכון לומר הספה הצהובה, כי היא הייתה כה מטונפת ממשקאות ומקיא ומעוד דברים שלא רציתי לחשוב עליהן, שהיא הייתה צהובה מגעילה לגמרי. בחנתי את הבחורים שישבו שם בעין צרה. שלושה חבר'ה צעירים, אולי בגילנו, שישבו יחד וצחקו והסתכלו עלינו ונופפו בידיהם. פיילין גררה אותי איתה אל הבחורים והחוותה לעברם את הכוס. "תודה." אמרה בחיוך מהמם ושתתה קצת.

חייכתי בשפתיים קמוצות מעט ושתיתי טיפה. צריבה עברה בגרוני, מלוות עם גל חום וטעם לימוני עדין. מעולם לא אהבתי אלכוהול, אבל מעט מזה לא יזיק. "שבו, בבקשה." אמר אחד מהם, עם שיער שחור ומבולגן עד לכתפיו וחיוך נאה על פניו השזופות. התיישבתי בגועל מסויים על כורסה מטונפת ופיילין נדחקה על ידי. "אתן מהקרקס, לא?" שאל אחד אחר, שיערו חום עם גוונים ג'ינג'יים ועיניו ירוקות… זה חזר אליי בהבזק – זה היה אחיה הגדול של הילדה שהצטלמתי איתה היום. "כן. שמעתי את עצמי אומרת. "ואותך ראיתי היום שם. עם אחותך." מלמלתי. המבטא שלי היה חצי ספרדי, תזכורת לעד לחיים שנגזלו ממני.

"נכון." הוא אמר, מופתע שזכרתי. הבחור השלישי פצה את פיו לראשונה. שיערו היה חום בלונדיני וזיפים עיטרו את סנטרו העז. עיניים כחולות אפורות, דומות לשלי, נצנצו מבין ריסים חומים וארוכים. הגבר היה יצירת אומנות. "אז, מאיפה אתן?" הוא שאל.

אני ופיילין החלפנו מבטים לחוצים.