עיניים פקוחות – אקזוטיקה נודדת

התעסקתי ללא חמדה במלבושים הנוצצים שלי, בוחנת כל פאייט צבעוני וכל נוצה מזוייפת. ג'וליאן, המנהל שלי, ניגש אליי והביט בי במבט השנאה המעורבת בבוז ששמר במיוחד בשבילי.

"להתלבש, ז'קלין. את עולה עוד עשרים דקות." כך אמר ומיד יצא, מותיר אותי לבדי באוהל הפצפון ששימש אותי להלבשה. פשטתי את כל בגדיי ונכנסתי לתוך בגד הגוף הצמוד והקטן באופן מדאיג באזור המפשעה שלי. בדיוק סיימתי לסדר אותו על גופי כשלולה נכנסה ובחנה אותי בעין צרה.

"הם מקטינים את הבגדים שלך בכל יום שחולף, הא?" היא שאלה בקול חד. היא לא הותירה לי זמן לענות וכבר הושיבה אותי על כיסא. היא החלה לאפר את פניי בדרמטיות, וחשתי את אותה הצמרמורת הרגילה שתמיד עברה בי למגע ידיה הקפואות.

כשסיימה עם פני, היא עברה לפינצטה המאוסה שלה והחלה למרוט בשיטתיות כל שערה פצפונת שהעזה לצמוח על רגלי, אפילו לאחר טיפולי השעווה המחרידים בהם העבירה אותי באופן קבוע. ואז היא מרחה את כל עורי השחום מעט בשמן. התחושה הייתה מחליאה. כשסיימה לשמן את חזי -ובכך אני מתכוונת לזה שהיא טבלה את ידיה מלוא החופן שמן ודחפה אותן למחשופי- היא הדביקה נצנצים על החלק החיצוני של זרועי.

לולה הברישה את שערי השחור משחור והעבות שכמעט הגיע לישבני ושזרה בו נוצות לבנות.

כשקמתי מהכיסא כבר לא הייתי נערה רגילה עם שקיות מתחת לעיניים – לא, כשקמתי מהכיסא הייתי ז'קלין נערת הגומי של קרקס "בורדו".

לולה סיימה לשמן את גופי מאחור ואז בחנה אותי. "נערת הגומי האגדית." היא מלמלה, ובמבט סימפתי אחרון יצאה מהאוהל.

ג'וליאן נכנס ובלי מילים מיותרות הוביל אותי לחכות בכניסה לאוהל הקרקס הענק. פיילין הצטרפה אליי, לובשת תלבושת תואמת לשלי, ושערה הבלונדיני והבהיר שמגיע עד לתחתית כלוב הצלעות שלה גם היה שזור נוצות שחורות. "מתאים לך." אמרנו שתינו באותו הזמן. חייכנו חצאי חיוכים הדוקים.

"ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, צמד נערות הגומי המדהימות שלנו, ז'קלין ופיילין!" קרא טובי הקריין, ונכנסנו לרחבה הגדולה לקול תשואות הקהל. נופפנו וחייכנו חיוכים גדולים, מפריחות נשיקות לעבר הקהל.

פיילין הביטה בי במבט שואל והנהנתי.

היא התרחקה ממני מעט ואז רצה אליי. הקהל נדם בציפייה. כשהייתה במרחק שלושים סנטימטרים ממני התקפלתי לגשר והיא שיטחה את עצמה, עוברת בלולאה שיצר גופי. הקהל השתגע.

קמתי בחיוך. עשינו עוד כמה תרגילים ואז נגמר המופע. האנשים הורשו לרדת למטה ולדבר איתנו ועם כל שאר הצוות שמילאו את הזירה. פיילין ואני נאלצנו לסבול באופן תמידי את אותם גברים בגיל העמידה שריירו עלינו והציעו לנו סכומים שערורייתיים על מנת שנבלה איתם בלילה.

דחינו אותם בעדינות. ילדות קטנות באו ובעיניים נוצצות שאלו אותנו איך עשינו מה ואם אנחנו חושבות שגם הן יכולות. אותן אהבתי במיוחד. ילדה אחת מתוקה במיוחד, בת שמונה עם שיער ג'ינג'י בוער ונמשים ביקשה להצטלם איתי. רכנתי לידה וחיבקתי את כתפיה, מחייכת חיוך אמיתי בפעם הראשונה באותו הערב.

כמה מצלמות הבזיקו והתרוממתי, שולחת נשיקה לילדה שרצה להשוויץ בתמונה לאחיה הגדול. אחיה היה גבר שנראה בגילי בערך, עם שיער חום בהיר ועיניים ירוקות שזעקו לקילומטרים. חייכתי גם אליו והתפניתי לשאר האנשים שביקשו להצטלם, חתימה, הדגמה מחדש של תרגיל.

אחרי המהומה הזו חזרנו אני ופיילין לאוהל שלנו ופשטנו מעלינו את הבגדים, עזרנו אחת לשנייה להוריד את השמן מהגוף ואת האיפור מהפנים. נכנסנו לאמבטיה רותחת והתלוננו על גברים מגעילים, דיברנו על ילדות חמודות ועל בחורים צעירים ונחמדים. בסופה של האמבטיה עיסינו את שרירינו הקפוצים והלכנו לישון, מכורבלות יחד תחת שמיכה דקה כנגד הקור. מה שהיה בינינו היה קשר חברות אמיץ של שתי ילדות קטנות ונואשות. זה לא היה הוגן. בחיים חלופיים, הייתי עכשיו נערה בת עשרים ושלוש, אולי לומדת במכללה, עם חבר מתוק ותחומי עניין.

אבל אלו החיים שהעולם גזר עליי. תחושה של ייאוש מילאה אותי ושטפה אותי בגלים. כמה זה לא הוגן הדבר הזה, חיים. הפשטות שבה העולם מחליט מי תהיה יפה או מכוערת, מי תזכה שהוריה יחיו, מי תזכה בכסף. חוסר הצדק זעק בכל דבר בעולם. ואני רק זעקתי לתשומת לב. שמישהו יפתח את העיניים ויראה אותי, יראה אותי באמת.

*"!mamá? iSoy de casa" קראתי ודילגתי אל חדרה. היא לא הייתה שם. **"?mamá" שאלתי, מבולבלת. אולי היא הלכה לקנות דגים? או לעזור לאלחנדרו לקצור את התבואה? הרי בכפר הפצפון והעלוב שלנו, במרחק מאתיים קילומטרים מאלבראסין, לא היו הרבה מקומות להיות חוץ מבבית. ***"?papá" שאלתי. אין תגובה. קיפצתי אל המטבח בשביל לקחת פרוסת גבינה לנשנש בזמן שאמתין לאמא ואבא. בזמן שפרסתי לעצמי פרוסה עבה מהגבינה של העז של בלנקו, הרגשתי שרגלי דרכה במשהו דביק. השפלתי את מבטי ומיד כיסיתי את פי בידי. אבי שכב על הרצפה, עיניו פקוחות לרווחה ודם קרוש מפצעי הדקירה המרובים בחזו מאדים את חולצתו. נשימתי נעצרה. ידו החזיקה בחוזקה בידה העדינה של אמי, ששכבה לצדו, ידה השנייה מנסה נואשות לעצור את הדם מהפצע שבבטנה התחתונה.

****"!mamá está muerta! papá está muerto! ien la cocina! isangre"

צעקתי, רצה בכפר כאחוזת טירוף. חזרתי על זה כמוטו, ילדה בת שבע שהוריה נלקחו ממנה.

איש אחד מהכפר אמר שידאג לי, שיאמץ אותי. חיבבתי את בנותיו, שתיהן גדולות ממני, אז הסכמתי, עדיין הלומה מהמאורעות, מאיך שחיי השתנו כל כך מהר. יום אחד הוא הכניס אותי למכונית ואמר שאנחנו נוסעים לעיר מרכזית כלשהי. התרגשות אחזה בי: זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי במכונית.

כשהגענו לעיר אבי המאמץ נתן אותי לאיש אחד ואמר שהוא יחזור עוד מעט. האיש הזר נתן לאבא המאמץ שלי מעטפה חומה ועבה. האיש הזר הכניס אותי למכונית בכוח וקשר לי את העיניים. לא אהבתי את המשחק הזה. בעטתי באוויר וצעקתי לו שישחרר אותי.

*****"!idéjeme ir! iQuiero irme a casai"

לא נראה שהוא הבין את דבריי או שרצה להבין אותי. הוא רק הביט בי בכעס והמשיך לנסוע. ואז הוא הוריד אותי ליד אוהל ענק ואוהל קטן יותר שמחובר אליו. הוא החזיק במרפק שלי החזק והכניס אותי אל האוהל הקטן. היה שם ריח של קש ושל צואה ושל בושם. השילוב גרם לראשי הקטן להיות סחרחר. הרבה אנשים עם תלבושות מוזרות וצבעים על הפנים הסתכלו עליי בעצב והתלחשו ביניהם.

האיש הכניס אותי לעוד אוהל קטן בהרבה עם מזרן ושמיכה וילדה שישבה על המזרן. הוא יצא מהאוהל ואני התיישבתי ליד הילדה בהיסוס. שיערה היה בלונדיני וחלק ויפה, ופניה לבנות כבובת חרסינה. הרגשתי פרועה ומלוכלכת לידה, בשערי השחור ועורי השחום.

******"?qué hacemos aquí? cuál es este lugar"

שאלתי אותה. היא הביטה בי, מבולבלת.

******".Я не понимаю Вас"

ענתה לי בקימוט מצח. שקענו בחזרה לשתיקה, כל אחת חושבת את מחשבותיה בשפתה.

"ז'קלין. תתעוררי. זה בסדר. אני כאן." קולה של פיילין קטע את הסיוט שלי, ופקחתי אליה עיניים דומעות. מעליי גחנה אישה צעירה ויפיפייה, עם שיער ארוך וחיוור וגוף בנוי היטב. חיבקתי אותה והתייפחתי אל כתפה החשופה. התגעגעתי לשפה שלי. התגעגעתי לריח הקבוע של הדגים והים שבקע מהכפר. התגעגעתי לצחוק של אמא ולחיוך של אבא. התגעגעתי הביתה.

אבל כאן זה לא היה הבית. כאן דיברתי באנגלית וחייתי חיים כפויים, חיים שאף פעם לא היו שלי וגם לא יהיו.

כאן הייתי רק עוד ילדה קטנה שלקחו כי היא נראית נחמד, כי היא יכולה לעשות משהו.

וכי לאף אחד לא יהיה אכפת אם היא תיעלם.

~~~~~~~~~~~~

*אמא? אני בבית!

**אמא?

***אבא?

****אמא מתה! אבא מת! במטבח! דם!

*****תן לי ללכת! אני רוצה הביתה!

******מה אנחנו עושות כאן? מה זה המקום הזה?

*******אני לא מבינה אותך.

(תקשיבו לכל דוברי הרוסית והספרדית אני לא בטוחה אם זה יצא נכון אני הסתמכתי על אתרי תרגום אל תשנאו אותי. דרך אגב אם לא הבנתן השישה הראשונים הם בספרדית והשביעי זה ברוסית)

וואו! אתן לא תתארו לעצמכן כמה זמן ביליתי באתרי תרגום שונים ומשונים בשביל לכתוב את הפרק הזה!!! מקווה שנהניתן, בבקשה תכתבו לי על כל דבר שאהבתן או לא אהבתן בסיפור, ואני אשפר!!! תודה רבה 3>