עין המוות – פרק שני

אני נעצתי בו בפחד ולא הבנתי מה קורה, הייתה לו עין אחת בצבע שונה כמו אצלי, אבל היא לא אדומה. "למה…", "למה עין אחת אצלי בצבע שונה?" הוא קטע אותי באמצע. אני רק הינהתי לו בפחד. "זה כמו אצליך רק שהיא פועלת אצלי אחרת" הוא חייך בערמומיות. הוא ידע על העין שלי, למרות שאני אף פעם לא חשפתי אותה. "עכשיו היית אמורה להיהרג על ידי החבורה של ג'ייק, הם חושבים שאת גרמת להתקף הלב שלו" הוא הסביר. מאיפה הוא יודע שהייתי צריכה להיהרג עכשיו? מאיפה הוא יודע על העין שלי? התחלתי להזיע מפחד. "תרגעי" הוא אמר. "איך אתה יודע את כל זה?" שאלתי בפחד. "העין שלי רואה אירועים מהעתיד, סוג של חיזיונות…" הוא הסביר וסידר את הפוני שלו בחזרה לצורה שבה הסתיר חצי מהפרצופו. "תני ללוות אותך הביתה" הוא אמר. "אני אסתדר" הכרזתי. הסתובבתי אליו עם הגב והלכתי בהמשך המסדרון. "אני מצטער על הנשיקה מקודם! לא היה זמן לברוח!" הוא קרא אליי כבר כשהתרחקתי. הסתובבתי עם הראש אליו והיסתכלתי לכיוונו, הוא פשוט עמד שמה והיסתכל עליי.
כשחזרתי הביתה בתיבת דואר הייתה חבילה בשבילי. כשפתחתי אותה היו שם שוקולדים בצורת לבבות ופתק שהיה כתוב עליו "יום הולדת שמח, ניפגש מחר בבית הספר, מרון" הרגשתי פחד והלב שלי התחיל לדפוק בקול רם. "מאיה חזרתי" אבא ניכנס בדיוק הביתה והיסתכל עליי, אל החבילה הוא לא שם לב. אבא הוא הבנאדם היחיד שלא פוחד ממני. הוא יודע כבר את תאריך המוות שלו, בעוד 45 שנים כשימלאו לו 85, אך הוא עדיין אוהב אותי… הוא נתן לי דובי חום שלבש סוודר בצבע סגול שעליו היה כתוב "אני אוהב אותך!". "מזל טוב מאיה" הוא נישק אותי על המצח. "תודה" לחשתי ואז הוא עלה למעלה. ואני נישארתי בקומה האחרונה עם הדובי והשוקולדים…
יום למחרת הוא עמד ליד הכניסה לבית הספר, אותו אחד שקראו לו רון. "בוקר טוב" הוא אמר לי ואני שתקתי. "הספקתי לשים לך את זה בדואר אתמול בבוקר לפני הבית הספר…אהבת?" הוא שאל. אך לא שמתי לב אליו והמשכתי ללכת. בשיעורים שמתי לב שהוא לפעמים מסתובב ומסתכל עליי ובהפסקות הוא ישב לידי ודיבר על כל מיני נושאים. הוא עשה את זה כל יום ובאחת מין ההפסקות צחקתי על משהו שהוא סיפר. הוא הסתכל עליי בהלם ואני ישר הפסקתי ונעצתי על הריצפה. "פעם ראשונה צחקת" הוא אמר וחייך, חייכתי אליו בחזרה.פתאום עיניו ניפארו בפחד ובהו בנקודה אחת. "רון?" שאלתי אך הוא המשיך לשתוק ולבהות באותה נקודה. "רון!" התחלתי לנער אותו ופתאום עיניו ניסגרו והוא אחז בראשו עם ידיו. "מה קרה רון?" שאלתי. "חיזיון…המורים והרופאים סיפרו עלייך לאנשיהו וזה התפזר. המדענים החלו להיות מעוניינים בך ואם הם ימצאו אותך זה לא יייגמר טוב. את חייבת לברוח" הוא אמר בבהלה. "על מה אתה מדבר? אני לא הולכת לברוח" הכרזתי לו. "אל תדאגי אני אברח איתך ואת יכולה לא לדאוג בקשר לאבא שלך, הוא יהיה בסדר" הוא אמר והחזיק את ידיי. "רון לא! אני לא הולכת לברוח!" אמרתי לו עוד פעם והישתחררתי מידיו. הוא הסתכל על דלת הכיתה, "הם כבר פה" הוא לחש. הוא לקח את ידי והוביל אותי למחוץ לכיתה. כל הבית הספר היה ריק. "הם עשו את זה כדיי ללכוד אותנו, ולא הצלחתי לחזות את זה" הוא אמר מעוצבן ורץ איתי ואני אחריו. ראינו אנשים במדים לבנים חסונים עם רובים. "לפה" רון קרא. הייתה שם גדר ענקית עם שער שהיה אפשר רק לפתוח מחוץ לו. "אני אעבור ואפתח לך, יש לנו זמן" הוא אמר והינהתי לו. הוא לקח תנופה וקפץ על השער וטיפס עליו במהירות. שמעתי פעם שהוא מצטיין בספורט אבל פעם ראשונה ראיתי מישהו מטפס ככה, היה אפשר לחשוב שהוא מקצוען בזה. הוא ניגש למנעול שהיה בצד השני ופרץ אותו עם משהו אך לא שמתי לב עם מה. "בואי" הוא פתח לי את השער והושיט לי את היד. הסתכלתי אחורה על הבית הספר. "תסתכלו אם היא על הקומה השנייה! היא אמורה להיות עם ג'ייקוב!" גבר אחד צעק. "ג'ייקוב.." לחשתי לעצמי והיסתכלתי על רון. "את צריכה לסמוך עליי" הוא אמר וידו עדיין הייתה מושטת אליי. משום מה הושטתי אליו את ידי וברחנו משם…