עין המוות – פרק שלישי

התרחקנו הרבה מהבית הספר וככל שהמשכנו ללכת כך הוילות התחילו להופיע פחות ופחות יותר. כל הדרך גם שתקנו. ניכנסנו לבסוף לרחוב שנחשב לנטוש בעיר שלנו, בו לא היו וכימעט וילות ותושבים. אז פנינו לסימטה צרה אחת ושם הייתה וילה שניראתה רגילה אך חלון אחד בקומה השנייה היה מנופץ בה. התקרבנו לדלת ורון ניסה למצוא את המפתחות.
"אנחנו נישן פה הלילה ואז נעזוב למקום אחר" הוא הסביר לי.
"ומה עם ההורים שלך?" שאלתי.
"אני גר לבד" הוא אמר ופתח את החדר. מבפנים הבית היה ניראה אחרת. ציורים על הקירות, בקבוקי בירה על הריצפה, בגדים מפוזרים בכל מקום, ספה קרועה והיו חסרים כמה רהיטים.
"אני מצטער על הבלאגן, אני לא חיי לגמרי לבד כמו שאמרתי…יש לי שותף" הוא הסתובב אליי וניסה לחייך.
"שבי בנתיים" הוא אמר והראה על הספה הקרועה כשהוא אסף את הבקבוקי הבירה מהריצפה. התיישבתי והסתכלתי עליו.
"קרה משהו?" הוא הפסיק לרגע והסתכל עליי.
"יש לי פשוט כמה שאלות אלייך" אמרתי בחשש. הוא לקח כיסא שהיה בקירבה והתיישב מולי. "תשאלי" הוא אמר בחיוך.
"למה אתה גר בלי הורים?" שאלתי וראיתי שהוא משפיל את ראשו.
"כשהייתי בן שמונה, שני הוריי ניכנסו לאותה תאונת דרכים ששמעתי שגם אימך ניכנסה אליה…איבדתי את שניהם. ואז פגשתי את השותף שלי, הוא נתן לי לגור פה" הוא חייך לבסוף.
"ורון…למה אמרו שהייתי עם ג'ייקוב?" שאלתי. הוא הסתכל עליי בפה פאור ולא ידע מה להגיד.
"חזרתי!" ניפתחה הדלת וניכנס גבר עם שיער שחור נפוח ועם פוני שהסתיר חצי מפניו. בידיו הייתה אריזת בירה והוא לבש בגדים שחורים.
"אה, אז רון הביא סוף סוף מישהי" הוא התחיל לצחקק בקול רם והלך למטבח שנימצא לידיינו.
"דיימון כמה אפשר לשתות?!" צעק רון אליו.
"כמה שייכנס" הוא יצא מהמטבח עם הבירה כשהוא עדיין מצחקק ולוקח שלוקים קטנים.
"אז מי את יקירתי?" הוא התקרב אליי ונישק את ידי. אז הוא עצר לרגע והתחיל לבהות בי עם עינייו הכחולות, אז הסיט את השיער שלי והבחין בעין האדומה. הוא התחיל לצחקק בהתלהבות..
"עין המוות מולי!" הוא המשיך ונפל על הריצפה כשהוא עדיין מתפקע מצחוק. רון לקח ממנו את הבירה שנפלה יחד איתו.
"הוא כמונו" רון לחש.
"זה נכון!" קם דיימון מהריצפה והסיט את הפוני שלו מולי. העין השנייה שלו הייתה בצבע סגול.
"עין ההיפנוט" הוא אמר והתיישב על הספה.
"תביני מאיה…" אמר רון. "זה בטח ישמע לך מוזר אבל היו עוד כאלה עם עיניים עם יכולות….",
"רק שאותם הרגו כבר כי פחדו מהם" קטע אותו דיימון ולקח את הבקבוק בירה חזרה ממנו. ישבנו בשקט ונעצנו על הריצפה.
"אני צריכה להתקשר לאבא" אמרתי.
"אין לנו טלפון, אז את יכולה רק מהנייד…אבל את לא צריכה בכלל להיתקשר לשום מקום. דיברתי עם אבא שלך, הוא הבין הכל" הסביר דיימון.
"מאיפה אתה מכיר אותו?" שאלתי אותו בבהלה.
"היינו בחיפושים אחרייך עין המוות, אנחנו יודעים עלייך אפילו יותר ממה שאת חושבת" אמר דיימון, אז היסתכלתי על רון אך הוא בדיוק הסתכל על דיימון מעוצבן.
"אני הולך להתקלח ואז נדבר" קם רון ופנה למעלה. דיימון התיישב על המקום שלו ונעץ בי.
"בואי נרכל כאילו אנחנו החברות הכי טובות" ציחקק דיימון וניסה לעשות קול נשי. "למה יש לך את כוח העין?" הוא שאל.
"אני לא יודעת" עניתי לו.
"אמורה להיות סיבה, לכל אחד יש…" הוא אמר ולקח לעצמו עוד שלוק מהבירה.
"לי למשל הייתה אחות קטנה שתמיד התעללו בה, אני הייתי בן 18 אז והיא בת 12 . היה לנו רק את אבא. הוא היה שתיין וכל הזמן נעל אותה במרתף כשלא הקשיבה לו, נתן לה ליסבול, ולרעוב. ואותי הוא אילץ לעבוד בשביל השתייה שלו. ואם לא הוא לא היה משחרר את אחותי. ועצמו ישב רגל על רגל בבית. ואני הייתי חסר אונים וחלש ולא יכולתי לעזור לה" הוא קם ואחז בכיסא. "ואז שניינו קיבלנו את הכוח הזה, היא בגלל שהייתה עדיין תקועה בעבר ברצח אימה וניסתה לדעת מי זה היה, ואני כי ניצלו אותי ואת חוסר האונים שלי" הוא חייך חיוך ערמומי. "חזרתי בדיוק מהעבודה ושמעתי מלמעלה אותה ואת אבי. אתה רצחת אותה! היא צעקה ואבא צרח עליה שתשתוק. היא צעקה עליו שהיא יודעת שזה קרה כשהיא הייתה בת חמש ושהיא ראתה מישהו רוצח את אימה אך לא הבינה מי זה היה, והוא חשב שהיא כן ידעה ובגלל זה התחיל לנעול אותה במרתף. באותו רגע עליתי למעלה והיא רצה אליי והתחבאה מאחוריי, אבא הכריז עליה שהיא תבוא לפה והוא התקרב אליי. היא החזיקה בחולצה שלי ולא זזה, הוא איים עליי שאני אזוז אבל רק נעצתי בעיניו ולא זזתי ממקומי. תתאבד, אמרתי לו. ואז הוא קפא במקומו, הלך לאחד החלונות וקפץ משם" הוא המשיך לחייך.
"אז… החלון מנופץ למעלה בגללו?" שאלתי והוא הנהן.
"ומה קרה אחר כך?" שאלתי.
"אחריי זה מצאתי את רון והוא התחיל לגור איתנו… באותו יום קרתה התאונה. עם הזמן הבנו שיש לנו עיניים לא רגילות ואחותי ניזכרה ברצח אימה בגלל שהייתה לה את עין העבר. הבנו שיש עוד כמונו כי רון ראה חיזיון על ילדה שרואה את המוות…אחותי פעם ניתקלה בך וככה היא גם ידעה את עברך, רון אמר לה איפה היא יכולה ליפגוש אותך. כי בלי לפגוש אותך הכוח שלה לא היה יכול ליפעול. לאט לאט גילינו שצדים כאלה כמו אנחנו ואז באחד מין הימים תפסו את אחותי. מאותו יום אנחנו מנסים להיסתתר עד כמה שאפשר, יותר נכון להסתיר את כוחינו" הוא הפסיק והתיישב בחזרה.
"ומה הסיפור של רון?" שאלתי.
"ג'ייקוב" הוא לחש לעצמו. "הוא הטיפוס הכי מסוכן מכולנו…יכול לדעת את העתיד ולהיתחמק ממוות, את אף פעם לא תדעי מתי יהיה יומו האחרון" הוא חייך חיוך ערמומי. "אם ידעת עליו יותר היית מתרחקת ממנו ככל האפשר. אבל עכשיו כשאת איתו את לא תתחמקי ממנו כל כך מהר" הוא קם והלך למטבח. התחלתי להבין למה לא ראיתי את התאריך של רון, אבל של דיימון, גם לא ראיתי…
"דיימון" אמרתי והוא הסתובב אליי. "למה אני לא רואה את תאריך המוות שלך?" שאלתי והוא התחיל לצחקק.
"עד כדי כך מהר נימאסתי עלייך?" הוא שאל ואני המשכתי להסתכל עליו. "הצלחתי להפנט אותך בנתיים כשלא הבחנת. עכשיו כדי לראות תאריכי מוות את צריכה להשתמש בכוח הרצון שלך. ולהגיד אותם גם בחירה שלך, את יכולה להימנע מלהגיד אותם בפרצוף" הוא הסתובב והמשיך ללכת.
"תודה" אמרתי ושמעתי שהוא גיחך.
הערב ירד ואת רוב היום רון ודיימון דיברו ביניהם ואני עזרתי להם לסדר את הבית. אחר כך הם החליטו שאני אשן במיטה של רון הלילה ורון יסתדר על הספה הקרועה שהייתה בסלון. ובגלל שדיימון היה יותר גבוה מרון ולא היה לי עם מה לישון, דיימון הביא לי חולצה שלו. אני כמעט ולא הכרתי אותם אבל הם היו ממש נחמדים אליי. איכשהו איתם הרגשתי בטוחה. אבל רון, היה ניראה לי חשוד במשהו. ישבתי על המיטה בחדר של רון והבטתי במרפסת, בחוץ היה ניראה הכל שקט.
"את עוד לא יושנת?" פתח את הדלת רון וחייך אליי. אז הוא ניכנס, התיישב לידי וצפה גם במרפסת. "אני גם אהבתי להביט לשם…" הוא אמר. שניינו שתקנו והבטנו לאותו כיוון. רציתי לשאול אותו משהו אך שתקתי. "תשאלי כבר את מה שרצית" הוא אמר ופניו ניראו רציניות. "אבל אני כבר מזהיר אותך שאת יכולה לא לאהוב את התשובה" הוא המשיך.
"מי זה ג'ייקוב?" שאלתי והבטתי עליו והוא חייך חצי חיוך.