עין המוות – פרק רביעי

"אז את בטוחה שאת רוצה לדעת?" פניו הופנתו אליי והוא המשיך לחייך. המשכתי להיסתכל עליו וציפיתי לתשובה. הוא ציחקק לעצמו וחזר להביט במרפסת.
"היו היה פעם ילד תמים שנולד לזוג הורים עבריינים, הם היו שודדים, גונבים וסוגרים עיסקאות עם אנשים מסוכנים שיכלו להרוג אותם בכל רגע. אך להורים לא היה אכפת שחייהם היו יכולים להיגמר בכל שנייה שעוברת. הילד כמובן תמיד דאג להם, אבל הם במקום לאהוב אותו בחזרה ניצלו אותו. וכמובן שהילד תמיד הסכים אם הם ביקשו ממנו משהו כי חשב שככה הם יאהבו אותו. ההורים ביקשו ממנו לשדוד, לפרוץ לבתים, לגנוב ועוד מגיל קטן היו גם אירועים שהוא נאלץ לירצוח…והכל בשביל אהבת הוריו. יום אחד היו בחיפושים אחר הילד והיו נורא קרובים למקום מגוריו. ואז משום מה לילד בא חיזיון שהוריו הולכים לירצוח אותו כדי להיפטר ממנו ואז לברוח. אז הילד הבין סוף סוף שניצלו אותו ולילה אחד, כשאף אחד לא שמע, לא חשד. על הילד סוג של הישתלט משהו והוא ניכנס לחדר הוריו, ראה את המזוודות הארוזות, התקרב להוריו ורצח אותם. כשהוא הבין מה הוא עשה הוא ברח מהבית וטייל ללא מושג מה הוא יעשה הלאה. ואז הוא פגש את דיימון ואחותו. הוא התחיל אחר כך לראות עלייך חזיונות ואת ממש התחלת לעניין אותו. אז דיימון עם ההיפנוט שלו רשם אותו לבית הספר שלך ויצר לו מסמכים מזויפים על השם רון. כך שאף פעם לא ימצאו אותו יותר…את אותו ילד שקראו לו ג'ייקוב." הוא שתק ואני שתקתי יחד איתו. "היו לי בעיות עם העבר אז היה צריך להעלים אותו, את ג'ייקוב . טיפלו בזה כבר, אבל מי אמר שזה לא יכול לחזור?" הוא קם בפתאומיות והלך.
"רון, אז ההורים שלך לא נהרגו בתאו…"
"לא" הוא קטע אותי.
"לילה טוב" הוא אמר וסגר אחריו את הדלת. אני פשוט ישבתי וחשבתי על מה שהוא סיפר.
"מאיה תתעוררי" קולו של דיימון נישמע.
"מה דיימון?" שאלתי בעייפות.
"אני חשבתי שזרקתי את כולן כבר אבל נישארו כמה" הוא המשיך. התיישבתי במיטה והבטתי בו, הוא אחז שימלה כחולה ממשי שהזכירו את הסרטים שבהם הלכו לפיקניקים.
"מאיפה יש לך אותה?" שאלתי.
"זה היה של אנה, אחותי" הוא חייך אליי. "אני רוצה שזה יהיה עכשיו שלך. היא גם ככה לא הספיקה ללבוש את זה" הוא הושיט לי את זה והלך.
"דיימון תודה, אבל למה?" שאלתי והוא עצר והביט אליי.
"את מזכירה לי אותה" הוא אמר ויצא מהחדר.
"מאיה תמהרי!" רון צעק מלמטה בנתיים כשלבשתי את השימלה.
"אני באה" אמרתי וירדתי למטה. ליד הדלת עמדו דיימון ורון עם תיק ודיברו אחד עם השני. אז כולנו עמדנו ליד הדלת ושניהם בהו בי.
"אני חושב שזה יותר מידי גדול עליה" לחש רון.
"כן…החזה של אנה פשוט היה גדול יותר" לחש בחזרה דיימון.
"דיימון אתה בא איתנו?" שאלתי וניסיתי לשנות נושא.
"אני רק מסיע אותכם" הוא חייך.
"מה יש בתיק?" הצבעתי עליו ושאלתי את רון.
"אה בו?…בגדים" הוא חייך. הרגשתי שהוא הסתיר ממני עוד פעם משהו.
עמדנו ליד המכונית בנתיים כשדיימון בדק אותה, זה היה ג'יפ לא גדול בצבע שחור. הסתכלתי על רון והוא היה מרוכז במשהו.
"רון" אמרתי אך הוא לא הגיב. "רון" משכתי לו בחולצה והוא הסתכל עליי. "משהו קרה?" שאלתי.
"חיזיון…" הוא אמר ונשך את שפתיו כאילו היה לחוץ ממשהו.
"מה ראית?" שאלתי.
"ליד חנות, דיימון עומד עם הגב, מסביבו חבורה במדים לבנים, יש להם רובים…" הוא סובב את הראש לצד.
"הכרכרה מוכנה" דיימון אמר בחיוך וניכנסנו.
"דיימון בוא בלי עצירות" אמר רון בלחץ.
"טוב טוב, אתה והחיזיונות שלך. בשבילך עד סוף" הסתובב דיימון ושלח לו בצחוק נשיקה באוויר. אבל רון הסתכל עליו במבט רציני. "היית אמור לשלוח לי בחזרה!" הוא התעצבן עליו עם קול נשי שניסה לחקות.
"דיימון…בלי עצירות" היה אפשר לחוש זעם ופחד בקולו של רון.
נסענו קרוב לשעתיים ואף אחד לא הוציא מילה.
"אני צריך לתדלק" אמר דיימון והיתכונן ליפנות לתחנת הדלק שהייתה קרובה אליינו.
"לא!" צעק עליו רון.
"תרגיע אני אהייה בסדר" אמר בעצבנות דיימון. הוא יצא מהמכונית כדי לתדלק ורון יצא אחריו. הם שניהם התחילו לריב אבל רון אפילו לא הסביר על מה היה החיזיון שלו.. יצאתי גם והם הסתכלו עליי.
"תרגעו, אני רק לשירותים" אמרתי.
"אני אבוא איתך" אמר רון והיסתכל בזעם על דיימון.
"אולי עדיף, שתישאר פה? עם דיימון?" הצעתי כשהוא התחיל להסתכל אליי באותו מבט.
"אני לא רוצה להישאר ליד כאלה כמו הוא…" הוא ענה. הוא עבר לידי, לקח את ידי ומשך אותי יחד איתו לכיוון השירותים, כשהיסתכלתי על דיימון הוא היה עם פניו מושפל למטה וחייך.
"אם ראית חיזיון כזה לא היית אמור ללכת יחד איתי" אמרתי לו. והוא הסתכל לצד בעצבנות.
"לכי כבר לשירותים" הוא אמר.
"אני אמרתי את זה סתם כי לא היה לי נעים לשמוע אותכם רבים" אמרתי לו מעוצבנת. והוא שתק.
"אני פשוט לא רוצה לאבד אותו…הוא כמו אח בשבילי" הוא לחש.
"ידיים למעלה! תצמידו אותו לקיר! תחפשו אם יש עוד כמוהו!" אחד הגברים צעק מאיפה שתידלקו. עיניו של רון התמלאו זעם והוא ניכנס איתי יחד לשירותים ונעל אותנו באחד התאים.
"מה אתה עושה? זה השירותים של הנשי…"
"תהיי בשקט" הוא קטע אותי. עמדנו בתוך התא ושתקנו, רון היה ניראה מרוכז במשהו. אחרי כמה דקות נישמעו צעדים בשירותים, אלה לא היו צעדיי אישה, הם היו צעדים כבדים כמו של גבר. שתיי דלתות ניפתחו באותו הזמן, רון הראה לי עם האצבע לבחוץ ואז שתיי אצבעות, הוא חייך חיוך ערמומי. בטח התכוון להגיד שיש שם שניים… עוד שתי דלתות ניפתחו, הבאים אמורים היו להיות אנחנו. רון שלף משהו מכיסו והתפרץ מהתא, נישמעו רק צווחות קטנות. כשיצאתי שניים במדים לבנים שכבו על הריצפה.
"הסכין לא שימושי נגדם כי יש להם תילבושות לא חדירות, אז הייתי צריך לישבור להם את המפרקת, ועוד לחשוב ששנייהם לא יכלו להיתמודד נגדי" הוא ציחקק והכניס את הסכין חזרה. נעצתי בו ולא ידעתי איך להגיב. "זה אני הטבעי, מפחדת?" הוא שאל בסקרנות אך נדתי בראשי. "ידעתי שלא סתם עניינת אותי" הוא אמר, יצא מהשירותים ואני אחריו. ליד החנות של תחנת הדלק עמד עם הגב דיימון ואותו הקיפה החבורה במדים הלבנים.
"אם אתם לא תשחררו אותו אני לא מרחם עליכם" רון הוציא מתחת לחולצתו אקדח וכיוון עליהם. כולם התחילו לצחוק עליו.
"טמבל, תברח כבר" דיימון אמר.
"גם אני אצחק, אבל אחר כך, יהייה לי זמן" הוא חייך ולא שם אל דבריו של דיימון. "תישמע ג'ייקוב! אנחנו צריכים אותכם חיים או מתים! אז לא משנה לי איפה תמותו שניכים, אנחנו צריכים בסך הכל את הילדה!" קרא גבר וצחק וכולם אחריו. אז הוא כיוון את האקדח על דיימון.
"שלא תעז!" צעק עליו רון. האיש רק חייך ונישמעה ירייה. דיימון נפל על הריצפה כששלולית דם נוצרה מתחתיו. כל מי שהיה במדים המשיך לצחוק וחיכה לתגובת רון.
"דיימון…" לחשתי בבהלה והבטתי על רון. הוא כולו רעד וזעם. המטרה הבאה שלהם הייתה הוא וכולם כיוונו עליו.
"תתרחקי" הוא אמר לי. שינאה נישמעה בקולו. "אין לי מושג למה אתם צריכים את מאיה אבל אני לא אתן לכם אותה!" הוא צעק. והגבר במדים הלבנים המשיך לחייך. רון רץ אליהם כשהם התחילו לירות עליו, אף אחד מהם לא פגע. רון ירה להם בנעליים והכדור חדר דרכם והם זרקו את הרובים מרוב הכאב. הוא סובב במהירות לכולם את המפרקת ואז הגיע לזה שירה בדיימון. אך האיש הספיק לירות ברגל שלו, ורון נפל.
"רון!" צעקתי אליו ורצתי. אחרי כמה שניות עמדתי מול האיש.
"למה?" רון שאל אותי אך לא שמתי לב אליו. מאחורי האיש באו עוד אנשים במדים.
"המפקד" הם אמרו ונעמדו מאחוריו.
"עין המוות שלנו עכשיו" הוא המשיך לחייך.