עין המוות – פרק חמישי (אחרון)

"אני רוצה קודם לדעת למה אותי רוצים בחיים!" צעקתי עליו.
"את לא יודעת? הכח שלך הוא כמו של מלאך המוות…רק שאת רואה בנתיים רק את התאריכים" הוא המשיך לחייך. רק? למה הוא התכוון? "יש אצלינו פרופסר שנורא ישמח לבדוק אותך, את העין שלך יותר נכון" הוא הושיט את ידו אליי.
"לא!" הנפתי אותה הצידה. התקרבתי לרון ועמדתי לידו. "אני לא אלך לשום מקום!" הכרזתי.
"מאיה, כשאת בשימלה ומישהו מתחתייך, הוא רואה הכל…" רון אמר וחייך אלי. הסתכלתי עליו בפרצוף מעוצבן והוא סובב את ראשו הצידה כמנסה לא להתפקע מצחוק. "תשתמשי בעין שלך כדיי להרוג אותם" רון לחש.
"אבל היא לא מסו…"
"תעשי את זה" רון קטע אותי. היסתכלתי על כולם והיתרכזתי, התאריך שלהם עלה.
"אין לי זמן לבזבז פה, אם תעשי משהו מטופש אבא שלך ייהרג כשאני אתן פקודה" האיש חייך חיוך זדוני והוציא את מכשיר הקשר שלו.
"אם אתה תעז אני…" שתקתי ולא ידעתי איך להמשיך.
"אני יכול להיעז, אני סופר עד שלוש…"
"אחד…" הוא התחיל וכולי הייתי מלאה זעם, דיימון, עכשיו אבא והבא בטח רון. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד עוד מישהו שהיתחברתי אליו כל כך.
"שתיים.." חיוכו עלה עוד יותר וכל הצוות שלו החל לצחקק מאחוריו.
"שתיים וחצי כי אני נחמד…" הוא המשיך. הסתכלתי על התאריכים שלהם וחייכתי, כוח עצום התמלא בעין שלי.
"שלו…" המכשיר הקשר שלו נפל והוא הביט עליי בפרצוף מפוחד. התאריך שלו החל להיתחלף במהירות.
"עכשיו תורי" אמרתי בשימחה. "שנה, אחד עשרה חודשים, עשרה, תשעה, שמונה, שבעה, שישה…" הוא החל ליפול למטה.
"חודש, שבוע, יום, דקה" עצרתי והיסתכלתי עליו. התכופפתי אל האוזן שלו. "עוד משהו לפניי שחייך ניגמרים?" שאלתי.
"תקוללי" הוא לחש ומת.
"אני כבר קוללתי" אמרתי ונעמדתי בחזרה. "עוד מישהו?" הבטתי אל הצוות שלו והם החלו ליברוח. באתי אל רון ועזרתי לו לקום. "מה עכשיו?" שאלתי. הוא הסתכל על דיימון שהיה מאחוריינו.
"אני רוצה ליקבור אותו" הוא אמר. הוא צלע אליו והתכופף והחל להחזיק את ידו. "אתה אף פעם לא האמנת לחיזיונות שלי" הוא לחש. הוא פשט ממנו את הג'קט השחור וכיסה את פניו.
"מאחורי תחנת הדלק יש שדה" לחשתי והוא שתק. "ראיתי גם עט חפירה בחנות" אמרתי והוא המשיך לשתוק.
הערב כבר ירד ועמדנו בשדה. היסתכלנו ישר על איך שהשמש שוקעת ומולינו היה סלע שרון חרת עליו את שמו של דיימון והתאריך שלו, ליד הסלע על הקרקע היו מונחים פרחים צבעוניים שמצאתי.
"רון כבר נהייה קר" אמרתי והסתכלתי עליו. הוא עמד חסר הבעת פנים בלי חולצה או ג'קט עליו, הוא כיסה בהם את דיימון לפני שקברנו אותו. הוא הושיט לי את המפתחות של המכונית והמשיך להסתכל על הסלע.
"תכנסי למכונית אני עוד מעט בא" הוא אמר. היה איתי ג'קט אחד של רון, שמתי אותו עליו ועמדתי לידו. "את יכולה ללכת" הוא אמר.
"אני לא אשאיר אותך לבד" אמרתי. הוא התחיל לבכות וחיבק אותי. "הכל בגללי, איבדתי עוד מישהו בגללי" הוא מלמל. "אם יקרה גם לך משהו אני לא יודע מה אני אעשה" הוא אמר.
"זה לא בגלליך. וגם אמרתי שאני לא אשאיר אותך לבד" אמרתי וחיבקתי אותו בחזרה. אחריי כמה דקות שמעתי שהבכי ניגמר. הוא לקח את ידי וחייך כאילו כלום לא קרה.
"בואי ניסע" הוא אמר והוביל אותי מאחוריו כשהוא צלע.
ישבנו שניינו מקדימה והוא הסתכל על ההגה.
"אתה בכלל יודע לנהוג?" שאלתי.
"דיימון לימד אותי פעם אבל עכשיו זה פעם ראשונה שלי לבד" הוא גיחך בדאגה.
"להיתראות דיימון" הוא לחש, התניע את המכונית ונסענו.
הדרך הייתה שקטה והכביש היה ריק, הרגשתי רוגע, היה ניראה שהתרחקנו מכל הצרות אז הסתכלתי על רון.
"רון, מה יש בתיק?" שאלתי עוד פעם.
"בגדים" הוא ענה עוד פעם.
"אתה שקרן גרוע" אמרתי וציחקקתי.
"אם את תצחקי ככה על כל שקר אני אשקר תמיד" הוא ציחקק יחד איתי.
התעוררתי אחריי הנסיעה וראיתי בית ולידו אגם ענקי, מאחוריי הבית היה יער. זה היה מראה ממש יפה, כמו ציור.
"זה היה הבית של אבא של דיימון פעם, אבל שיפרנו אותו מאז, עכשיו הוא שלנו" רון אמר כשניכנסתי לתוך הבית. היה שם אח דלוק ועל השולחן היה אוכל.
"מאיפה האוכ…"
"גודלים פה כל מיני דברים" הוא קטע אותי והסביר. "שבי" הוא אמר והתיישבנו על הריצפה. אכלנו בשקט ואף אחד לא דיבר.
"זה היה טעים" אמרתי וקמתי עם הכלים.
"לא, אני אשתוף אותם" הוא אמר, לקח אותם ממני וצלע לעבר המטבח. יצאתי בנתיים החוצה,התישבתי על הדשא והיסתכלתי על האגם שנצץ עם אור הירח. אחר כך בא רון והתיישב ליידי.
"על מה את חושבת?" הוא שאל.
"אני מפחדת ממה שייקרה הלאה" אמרתי.
"אם את מפחדת מהעתיד זה אומר שהוא יהייה מעניין" הוא אמר וחייך. "אני רוצה להגיד לך משהו חשוב" הוא אמר והשפיל את מבטו. "אני…או" הוא שתק ונשך את שפתיו. התחלתי לצחוק עליו.
"אני חושבת שאני יודעת מה אתה הולך להגיד" אמרתי וחייכתי אליו. הוא שם את ידו על ידי ואחז בה.
"אני אוהב אותך" הוא אמר והיסתכל הצידה. למרות שהייתה לי תחושה לגבי מה שהוא יגיד הייתי מופתעת, ליבי החל לדפוק חזק והרגשתי שמחה. 'תגידי גם משהו', אמרתי לעצמי.
"את יותר פחדנית ממני" הוא צחק.
"אני אוהבת אותך גם" אמרתי ודחפתי אותו הצידה כשכולי הסמקתי וקמתי במהירות. הוא נפל על הדשא והחל ליצחוק עוד יותר בקול רם.
"היי אני לא סיימתי" הוא אמר והבטתי עליו, הוא אחז קופסא אדומה ובתוכה טבעת נוצצת. "זה מה שהיה בתיק בסוף" הוא אמר והסמיק כשהוא עדיין שוכב על הריצפה. "את לא מכירה אותי כל כך כמו שאני אותך, אבל אני הייתי רוצה לבלות איתך יחד בעתיד המפחיד שלך" הוא חייך. "אנחנו עדיין בני שבע עשרה אבל אם תסכימי נתחתן בעתיד. ועכשיו אני רק רוצה שכולם ייראו שאת רק שלי עם הטבעת הזאת" הוא אמר.
"זאת הצעת נישואין בשכיבה?" שאלתי כשהרגשתי שהלב שלי עוד מעט ייצא מהתרגשות.
"סוג של" הוא צחק ועדיין שכב על הדשא.
"אני מסכימה" אמרתי והסתובבתי אליו עם הגב, אף פעם לא הרגשתי מאושרת כל כך.
הוא בא מאחורי וענד את הטבעת עלי. כשהסתכלתי עליו הוא התקרב אליי ונישק אותי.
"אתה עוד פעם ניסית להציל אותי ממשהו?" שאלתי כשהתרחקנו והתחלנו לצחוק ביחד.