עין הכלב

מראה המכונית הלבנה שהופיע מעבר לפינה הכתה אותי בתדהמה. סובבתי את ההגה לצד שולי הכביש, אך המכונית החליקה הישר קדימה והתנגשה מהצד בחזית מכוניתי הלבנה סמוך לפנסה השמאלי. מכוניתי עשתה סיבוב של 180 מעלות על המקום. למזלי הצד שלי לא נפגע כלל בהתנגשות.
פתחתי את הדלת ורצתי למכונית הלבנה. היא הייתה מחוצה בתוך הסלעים שלצדי הכביש. בקושי רב הצלחתי לפתוח את הדלת. הנהג היה רכון על ההגה מהצד השני, נאנח. קרבתי את ראשי אליו. "רחוב רובסון 14 בלואיזה, עליך להביא את הכלב לשם", לחש בשארית כוחותיו. הבטתי במושב האחורי, כלבלב פודל שחור ישב שם בשקט, כנראה משותק מפחד. השכבתי את האיש על המושב הקדמי. הוא לא זע כלל. כשק קמח היה. כמה דקות ניסיתי לשווא למצוא בו סימן חיים כלשהו. הרגשתי לא נוח. הייתי מוכרח למלא את בקשתו האחרונה…
בהסיעי את הכלב ללואיזה, העיר הסמוכה, תמהתי מה היה בכלב שגרם לבעליו להקדיש לו את מחשבתו האחרונה. אחרי שהודעתי בטלפון למשטרה על התאונה, נסעתי לכתובת שמסר לי האיש. לא הייתי מסוגל באותו זמן להרהר בסיכון של הטלת האשמה לתאונה עליי, בנטשי את המקום. רגשי האשמה הכריחוני למלא את רצונו האחרון של האיש.
אדם בחלוק לבן הכניס אותי בבונסון 34 לתוך דירה שדמתה למעבדה. לא טרחתי לספר לו על התאונה. העדפתי בעצמי לשכוח לעת עתה מכל העניין. גם הוא לא שאל דבר, אלא נטל את הכלב והשכיבו על מיטה גבוהה. הייתי מביט סביב בחדר, בסקרנות של אדם הנכנס למקום לא מוכר, כשמעשי האיש בכלב עלו לתודעתי.
יישרתי בהפתעה את מבטי כלפיהם. האדם היה מוציא את עין הכלב, בעזרת מכשיר חד. קרבתי אליו, עוצר בקושי רב את קריאת התדהמה שעמדה לפרוץ מפי. מתוך חור העין הוציא מין מכשיר אלקטרוני שבחזיתו עין מלאכותית! בהתלהבות רבה פתח האיש את המכשיר והוציא מצדו האחורי פילם זעיר. אחר כך בזריזות שהעידה שאין זו הפעם הראשונה שהוא עושה את הדבר, הכניס סרט חדש למכשיר והחזירו לתוך חור העין של הכלב. הייתי מבולבל מדי מכדי לחשוב על דבר מה מתאים לנסיבות לעשות, על כן המשכתי להתנהג כאילו לא קרה דבר, כשהאיש בחלוק הלבן מקל את הדבר עלי, בהתנהגותו השקטה ואי שאלת שאלות. הוא הושיט לי מכשיר זעיר עם נורה. "הרי לך" אמר, "מסור את זה לאדם האמור להביא אלי שוב את הכלב. החלפתי את האיתות בעין האלקטרונית אשר לכלב. הנה תראה", הוסיף ולחץ על כפתור המכשיר והנורה החלה להבהב וקולות זמזום עמעומים בקעו ממנו. הוא פנה לאחת מפינות החדר וחזר עם מפה. "הנה, זה האזור שברצוני לצלם, זכור שיש הבדל של כדקה מהלחיצה על המכשיר עד שהעין האלקטרונית מתחיל לצלם. על כל קילומטר מרחק בין מפעילו לכלב". נטלתי את המפה.
"רקס" קרא האיש לכלב תוך מחיאת כף. כהרף עין קם הכלב מעל המיטה. "בוא", פניתי גם אני אל הכלב, מתוך כוונה לעזוב אתו מהר ככל האפשר את החדר. הוא החל לפתע לנבוח בעוז לעברי. כנראה רק עכשו התאושש מההלם של התאונה והבחין שאני אדם זר לו. מבט משתאה הופיע בעיניו של האדם בחלוק הלבן. "מה זה", אמר, "לא פזרת על עצמך מהספרי המיוחד, כדי שהכלב יציית לך? זה לא ייתכן. איך בצעת אם כך את מלאכת הצילום עם הכלב?" אקדח הופיע בידו. "עלי לנקוט באמצעי זהירות מרביים, אצטרך לערוך לך תחקיר".
פיק ברכיים אחז אותי. ידעתי שמאוחר מכדי לעשות משהו… ברגע הראשון לא שמעתי את קולות הסירנה, מרוב פחד כנראה, אך כשראיתי את האיש מולי רץ לחלון אחוז פניקה, קפצתי לדלת ופתחתיה.
"רגע אחד", שוטר עצר אותי על הסף, “אתה בעל המכונית שבחוץ, שברולט כחולה, שהייתה מעורבת בתאונה בינעירונית?" "כן", עניתי, בשמחה להפתעת השוטר. "אנו מחפשים אותך בקש למעורבות בתאונת דרכים" הסביר. שני שוטרים הופיעו מעבר לפינת הבית עם האיש בחלוק הלבן בידיהם. "אנו חושבים שזהו האשם", אמר אחד מהם, "הוא ניסה להימלט"…