עורכי דין- פרק ראשון: מוות זה לא משחק ילדים חלק ראשון ( מתוך 3)

לפני זה, זה משום מה לא פתח אז אני עשיתי קובץ חדש של זה.

המכונית חרקה על האספלט המושלג, וחנתה, כהרגלה בין שניי עצים, שניי עצים זקנים ולעת עתה מכוסים בשלג. לובה, עטופה במעיל לבן ומחמם שכמעט שכחה בבית, כיבתה את האוטו, והתחילה להיכנס לתוך הבניין החדש של החברה של עורכי הדין בה עבדה, זה היה בניין שמבחוץ הוא מחוסה בלבן, אבנים גדולות חלקות ולבנות, החלונות אדומים, והדלת כחולה, לובה לא יכלה להאמין שפעם זה היה בית מתפורר, ולא מזמן סוף סוף החברה שלהם, בזכות הכסף שלה ושל אלכס, הצילחו לעשות שיפור מינימלי, זאת אומרת מקסימלי בכול הקשור לבניין.
לובה נכנסה, היא ראתה שהאור דולק במשרד שלה ושל אלכס, אבל לא הבינה מה הוא עושה שם בחמש בבוקר, זה מה שהיא עושה, הוא מגיע בסביבות 11… עצלן. לובה גיחכה. היא בירכה לשלום את הממזכירה, שצווחה לתוך אוזניית פלאפון שוודקה זה לא בסדר ושיביא יין טוב. לובה הרשתה לעצמה לחייך. לובה הייתה צנומה ורזה, שיערה היה בלונדיני, אבל לא מחומצן, אלא טבעי ורך. היו לה עיינים אפורות-ירוקות גדולות ונעימות, היא הייתה מאוד נחמדה, אבל גם חזקה. נפשית ופיזית, למשל הייתה להם פעם חקירה, בה היא הייתה צריכה להתחפש לחשודה בשל אנג'לה, בגלל טעות של אלכס, מה שהיא לא סולחת לו עד עכשיו, אז איזה מישהו שלכאורה הכיר את "אנג'לה" התנפל עלייה עם סכין וניסה לרצוח אותה, רק בגלל שהיא ראתה אותו.אולי בזכות אלכס היא עדיין בחיים, אבל היא לא סבלה את זה שהיא צורחת מול ביתה, על השלג הרטוב בבגדים אופנתיים וזולים, וקצרים ומממש קרים, והיא עוד תחת רוצח שכורע מעלייה עם סכין. לובה מחקה מהר את אותה מחשבה מראשה והתחילה לעלות למשרדה, במדרגות שלא שופצו דווקא.
היא נכנסה למשרדם, אלכס, לבוש בסוודר אדום, ישב מול המחשב, אוחז בראשו, הוא לא ראה ראה שלובה נכנסה, הוא תפס בדו"ח קצר להפליא, שנח על שולחנו בשלווה, והסתכל עליו בעייניו פעורות והתחיל לצרוח
"מה היא עשתה שזה הגיע לה?! מה?!" הוא ניסה לקורע את הדו"ח, אבל לובה כיחכה בגרונה, שישם לב לכך שהיא עומדת שם, ומחכה שהוא יגיב כבר, לכך שהיא קיימת. הוא התסכל עלייה, מופתע, הניח את דעתו מהקריעה והנחי את הדו"ח על השולחן, הוא חזר לאחוז בראשו, מפוחד, מופתע, מתוסכל.
"מה קרה?" ניגשה אליו לובה, שהבחינה שיש גם לה דו"ח על השולחן, אבל היא התעלמה וניגשה אל אכלס, וחיבקה אותו.
"זו. זו, רצחו ילדה!" התחיל להיות אלכס רגשן, למרות שמעולם לא היה כזה, הוא לא אהב ילדים, והוא התייחס לכול החקירות, אפילו לרצח, באדישות ובשיוון רוח, קור רוח.
" פתאום אתה רגשן?" שאלה בעדינות לובה, כי תמיד זה היה דווקא התפקיד שלה, מה שהפתיע אותה יותר מכול, שהפעם היא זו שבעלת רוח פחות רגשנית.
"את לא תביני!" העיף אותה מכתיפו, וקם בכעס. בפעם הראשונה אי פעם הוא כעס בנחוכתה.
לובה קמה, נעלבת, והלכה אל שולחנה, שהיה רגיל, בצבע בהיר למדי, עם דוחות בכול מקום, ועטים מפוזרים, ומחשב. מחשב איטי וגדול.
הדו"ח היום היה בתיקיה ורודה. זאת אומר שהוא חשוב, ויש לה אפשרות לגמור עם הבעיה עד בעוד שלושה ימים, זאת אומרת, ביום ראשון יהיה המשפט, זה היה אחד הדו"חות השנואים עלייה. כי אי אפשר לעשות הכול כול כך מהר!
לובה פתחה אותו והבינה שהבעיה עם הילדה לא כול כך בעייתית, כי הילדה נמצאה בריאה ושלמה, כך היה כתוב בדו"ח שלה. היא הראתה את זה לאלכס, שנרגע, ואז ראתה מה כתוב אצלה.
"קטין בן 18 נהרג. רחוב היונה שמונה" הקריאה בקול ובדרמטיות.
"מה שמו של הקטין?" חזר לעצמו אלכס זימין
"קוליה באלאקין" אמרה ונאנחה לובה. עוד קטין. מה הם עושים היום, הקטינים?
"יאללה, אני צריכה עזרה, נו, בו כבר! אנחנו הולכים לבית של הנרצח" אמרה, נחושה בדעתה לגמור עם זה, או לקבל הארחה.
היא קמה ממקומה, ו תפסה באוזנו של אלכס, ויצאה מהחדר.