עולמה של גורטינה

חמישה ורדים
"אימא אני הולכת למתחם הציורים"
"טוב, אבל אל תפריעי לאף אחד" אימי השיבה לי והמשיכה לדבר אם האיש שמאחוריי הדלפק.
"ותיזהרי לא לשבור כלום" הוסיף אבא.
"טוב" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון הציור של דג האנוביס.
'וואו,גורטינה יודעת לצייר ציורים ממש מפחידים' עזבתי את מתחם ציורים והתקדמתי לקומה השניה.
כאשר עליתי ראיתי מזווית עייני פסלים ללא ראש-גם אלה נראים מפחידים.התקדמתי אל עבר האדם שעמד מול הפסלים.
"למה הפסלים הללו חסריי ראש?" שחכתי ממה שאימי אמרה לי.
"פסלים אלו?כנראה שהיא ניסתה להביע שאנשים יכולים לאבד את שפיותם כפי שחלק אומרים-מי שמאבד את השפיות מאבד את הראש" האיש הסביר לי בנימוס אף אל-פי שלא הבנתי כל כך.
"פסלים אלו מפחידים אותך?" הוא שאל לפתע.
"לא" שיקרתי.
"טוב למצוא אנשים שלא חושבים שזה מפחיד" הוא חייך והמשיך לבהות בפסלים חסרי הראש.
המשכתי במסדרון,ראיתי ציורים רבים כגון האיש המת שהיה תלוי הפוך בציור.
עברתי לייד ציור כלשהוא שחתול הייה מצויר עליו,מולו עמדו אימא,וביתה.
"אימא תסתכלי!חתול!זה חתול!" אמרה ביתה של האם בהתלהבות.
"כן כן הבנתי שזה חתול,הנמיכי את קולך!" גערה האם בביתה.
אחרי שהפנתי להם את צומת ליבי המשכתי במסדרון שהיה נראה שאין לו סוף.כאשר הגעתי קרוב לסופו הבחנתי בציור שהיה נראה כציור חובבנים-ראיתי שהיה כתוב משהוא מתחת לציור-משהוא בכחול,התקרבתי וראיתי שהייה כתוב שם "בואי לשחק איתנו אווה,יהיה כיף".
לפתע האורות נכבו,אך הם חזרו מהר כפי שנכבו,התחלתי להתקדם במסדרון.
"לאן כל האנשים נעלמו?" שאלתי את עצמי כשידעתי שמענה לא יהיה.
המשכתי נואשת להתקדם במסדרון לחפש זכר כלשהוא לכך שמישהוא היה כאן-אך לא היה אף אחד,גם כשירדתי למטה לא ראיתי איש-הכל היה ריק שממה,שמתי לב לטביעות רגל שהובילו לציור של דג האנוביס,משום מה,הם נפסקו בתוכו,השער שהקיף את ציור היה פתוח לרווחה,הרגשתי משיכה כלשהיא,יותר נכון קול שקרא לי "אווה בואי נשחק" הקול היה חלש,ומטריד,הרגשתי מפוחדת,רעד עבר בי,ותוך דחף כלשהוא קפצתי לתוך הציור.
התעוררתי בחדר שקירותיו אדומים,שניי ציורים היו על הקיר,ציור אחד שכולו אדום והשני-כולו כחול.
פחדתי,לא ידעתי מה זה המקום הזה,רציתי הבייתה אך לא מצאתי דרך לחזור.
פניתי ימינה,לכיוון הציור הכחול,זה גם היה מסדרון,אבל מסדרון קצר מאוד,חיש מהר עמדתי מול דלת ששולחן שעליו היה ורד חסם את דרכי,הזזתי את השולחן,ואספתי את הוורד הקט,פתחתי את הדלת,ראיתי ציור גדול של אישה יפיפיה,ראיתי מפתח על הרצפה-אספתי אותו וחיש התמונה השתנתה למפלצת מפחידה.
מרוב פחד פתחתי בריצה מין החדר ההוא,ראיתי לפתע שעל הרצפה היה כתוב בצבע אדום "גנבת" .הגעתי לסוף המסדרון,גם שמה הייתה דלת,אך היא הייתה נעולה.
"כנראה שפותחים את דלת זאת אם המפתח" אמרתי והכנסתי את המפתח לחור המנעול,הדלת נפתחה בטריקה,התקדמתי קדימה ושמעתי קול חלש.
"היי תסתכלי לאן את הולכת!יכולת למחוץ אותי!" הסתכלתי מטה,ראיתי מקק מדבר עם כובע קטן על הרצפה.
"אווה זה רק חלום,מקק-לא-לובש-כובע ולא-מדבר" ניסיתי לצבות את לחיי כדי לצאת מין החלום ההזוי הזה.
"היי!אני לא דימיוני!אני קיים!" אמר המקק הקטן ומילמל מילים לא מובנות.
"אוי שחוייכ" אמר והלך לדרכו ונעלם.
פניתי שמאלה והתחלתי ללכת,ראיתי דלת ירוקה,נרתעתי אך פתחתי את הדלת לבסוף,נכנסתי וראיתי שהיה חור גדול ברצפה שלא איפשר מעבר.
יצאתי מהחדר המשכתי לנקודת המפגש הלא נעימה וההזויה ביני לבין המקק.ואז,שמתי לב למשהוא שלא היה מקודם,עוד מסדרון שפנה קדימה,הלכתי במורד המסדרון.
פתאום ראיתי יד צצה מין הקיר ומנסה לגעת בי.
"אההה!" פלטתי צרחה מוזרה ונסגתי לאחור.
"מה-זה-היה?!"