ספר מס' 1 – פרק 9 ( או שאולי זה הפרק האהוב עלי.. ? )

9
הצרחה שנחנקה בגרון שלי, שחררה את מפל הדמעות. עמדתי שם, משותקת מפחד. רוצה לרוץ, לצרוח, לעזור… אבל לא מצליחה לעשות דבר. הידיים שלי רעדו, אבל הצלחתי להתקשר למד"א כעבור חמש דקות. האומץ והאנדרנלין השתלט על הפחד וכרעתי לפני סבתי. "את בסדר?" ניסיתי לבדוק את דפיקות הלב. היא נשמה. "את בסדר? את יכולה לדבר?" לחשתי לה, בפחד שאותה צרחה תשתחרר. הפנים החיוורות של סבתא שלי ענו לי בשם אחד, שם אחד שבגללו סבלתי מסיוטים בלתי פוסקים במשך השבועות האחרונים. שם אחד שעשה לי את המוות, או יותר נכון את המוות של אמא שלי. סבתי הסתכלה עלי במבט ארוך ומפחיד, ולחשה את שם אבי. "הארי". הלחישה הייתה מבוהלת, מלאת פחד, מזהירה. קמתי לאט ונסוגתי אחורה בצעדים איטיים. הרגשתי את כל העולם מסתובב סביבי והתמוטטתי על הרצפה. אין ספר שגם לאמבולנס תיהיה הפתעה שיהיו להם שתים לפנות במקום אחת. ברגעים האחרונים לפני שאיבדתי את הכרתי, העלתי בראשי את מייק. את הנשיקה, את הערב המושלם הזה שבילינו ביחד. כל פרט ופרט בפניו המושלמות. הצפתי את עצמי במייק, בנסיון אומלל לא לתת לסיוטים להשתלט עלי. ניסיתי ללחוש את שמו,
כצפוי, זה לא עבד.
אחר כך, הייתי בין שינה לעירות. לא קלטתי מתי התעוררתי מההתעלפות, אבל הרגשתי שאני מרחפת, נלחמת בכוח שמושך אותי לישון, מצווה על עצמי להקשיב לעולם ולא לשקוע בשינה המזמינה. כאילו קיר של בטון דוחף אותי, עוצם לי את העיניים בכוח. אבל אני לא נכנעתי. הצלחתי לשמוע קולות עמומים ולא ברורים שהתקשיתי לפענח. את רובם לא זיהיתי. אבל קול אחד, קול פעמונים עדין ומתוק, התעקשתי להתרכז רק בקול הזה, כל הזמן שהוא היה בסביבה.
הקול של מייק.
ברגע שהייתי בטוחה שהתעוררתי, כל הרגשות החלו להציף אותי בבת אחת. רעב. צמא. עייפות. בהלה. ופחד. כל כך הרבה פחד. פחד ממה שלא ידעתי. פחד ממה שיכול לקרות. ברגע שראיתי את מייק, מתקרב אלי, אל מיטת בית החולים בה שכבתי, אושר הציף אותי. חלחל בעורקי והעניק לגוף שלי אוויר לנשימה. "מייק" ביטאתי את שמו חרישית. נחרדת לגלות כמה הקול שלי צרוד ולא משומש. כמה זמן הייתי ככה?! "בערך שבוע" ענה מייק על השאלה שעליה חשבתי. "סבתא שלך בסדר, אל תדאגי." הוא ענה על השאלה הבאה שרציתי לשאול. הקול שלו הרגיע אותי. שיכנע אותי כמעט בכוח לחייך ושאף ממני את כל הדאגה. אבל הקול הסתיר משהו. היה בו משהו חסר מנוח, טרוד. ידעתי שזה הרבה מעבר לזה. "מה קרה?" שאלתי אותו. "ה..בחור" הוא ביטא את השם בשינאה. "כנראה הלך לשם, ו..והוא לא הספיק לעשות כלום, כי את, טוב הגעת בדיוק בזמן, והוא ברח" הופתעתי. "סבתא שלך במחלקה אחרת, את תוכלי לבקר אותה ברגע שתוכלי לעמוד. אין לה שום פציעות, אבל…" הוא דיבר חלש, כאילו קיווה שלא אשמע אותו. "במהלך הבדיקות, גילו אצלה מחלה אחרת" הבטתי בו במבט המום. "גילו אותה יחסית בשלב מוקדם, אז.. יש עוד סיכוי" הוא הפסיק לדבר, פוחד מהתגובה שלי. לא דיברתי. לא העזתי לדבר. במקום מילים, השטתי את ידי, ומשכתי אותו מעורפו לצדי במיטת בית החולים, והענקתי לו את הנשיקה השנייה שלנו. מושלמת אפילו יותר מהראשונה, אם יש דבר כזה בכלל. היא ניקתה ממני את כל הכאב. את הסבל, החרדה. וכמו אז, זה היה רק אני, הוא, וכל העולם כבר לא משנה.
ברגע שראיתי את סבתי במיטת בית החולים בצבע התכלת הדהוי, מיהרתי לספור באצבעות הידיים את מספר הימים שלא ראיתי אותה. הגעתי לשמונה. בהיתי בה מספר רגעים, מתקשה להאמין למראה עיני. היא נראתה שונה כל כך. מפחידה כל כך. קודם כל, ההבדל הבולט ביותר הוא הרזון הנוראי שלה. היא נראתה מצומקת ושברירית. לא הסבתא החזקה שאני הכרתי. העיניים הכחולות הגדולות שלה, שמספרות סיפורים שלמים במבט אחד, אלה היו כבויות לחלוטין. מסך כחול וריק שמלא בכלום. שפתיה היו סדוקות. הגבות של הלא היו קפוצות כמו תמיד. והאצבעות היו חלשות ורועדות. והקול, הקול החזק והיציב, המתלונן והמטיף מוסר שלה, הוא הפך לקול רועד. מפוחד. לכל שנשאבה ממנו כל התקווה. פתאום, המראה היה מוכר לי. מראה שראיתי במראה במשך חודשים על חודשים. המראה של אמא שלי. המראה שלי. רק הלחישה השקטה והרועדת שלה, הוכיחה לי שהיא אכן סבתי. "ליאה שלי" חיוך קטן ועצוב הופיעה על פניה, אבל עיניה נשארו חלולות. "סבתא, מה… מה יש לך?" התיישבתי בקצה המיטה שלה, מפוחדת. "נכדה מעצבנת! כן, בואי הנה!" שמץ קטן מהסבתא המוכרת שלי. התקרבתי אליה. "עכשיו אנחנו נדבר אליך" היא הצביעה באצבע שלה על הפנים שלי וני הנהנתי בשקט. "תורידי את הפנים האלה מהפרצוף שלך!" רציתי שהיא תמשיך לכעוס, לצעוק, להיות הסבתא שאני זוכרת ואוהבת. "מי הבחור?!" היא שאלה בתקיפות. פתאום, ידעתי למי היא מתכוונת, ולא אהבתי את זה. "מייק" אמרתי קצרות. "איפה פגשת אותו?" "זה לא עניינך" התחלתי להתעצבן. חוץ מזה, לא חשבתי שכדאי לאספר את סיפור הפגישה כמו שהוא. ולא משנה כמה רומנטי זה נשמע לי. "זה כן ענייני כי אני סבתא שלך!" היא התחילה לכעוס. "הוא מדהים. אין לך מה לדאוג." "יש לי מה לדאוג! ואני לא אוהבת את זה!" היא צעקה, ופתאום הפסיקה. היא עיוותה את פניה בכאב וכשחזרה לדבר, היא נשמעה חלשה כל כך. עדינה וקשישה. "את יודעת שאני רק רוצה את הטוב בשבילך, יפה שלי" היא אמרה בעדינות וכעס ועצב מילאו אותי. כעסתי על מה שהיא חושבת, מייק הכי טוב בשבילי. וחלק בתוכי, עמוק ככל שיהיה, רצה שהיא תמשיך לצעוק. שתוכיח לי שהיא לא חולה. שלא קרה שום דבר. "הוא פשוט נראה קצת מבוגר. ומסוכן. את מבטיחה שתתרחקי ממנו?" רק משמיעת המילים הללו כאב עז התפשט לי בחזה. "לא" אמרתי בקול רפה. אחות נכנסה, וביקשה ממני בשקט לצאת, כי נגמרה שעת הביקור. הנהנתי. "ביי" אמרה לי סבתא באותו קול עדין וחלש. צמרמורת ענקית טלטלה אותי. לא. לא. "להיתראות!" אמרתי לה, מדגישה כל הברה. "ביי" היא אמרה חלושות. לא יכולתי לסבול את זה. לא. לא ביי, להיתראות. להיתראות פרושו שנתראה. להתראות פרושו חיים. "תגידי להתראות!" התקרבתי אליה בכעס, ופתאום ראיתי את הבמט המפוחד שעל הפנים שלה. משהו גדול ומסוכן קורה. היא לא רוצה להבטיח שום דבר. פתאום כל הכעס על מייק נעלם, ודמעות ירדו בשטף מהעיניים שלי. "להתראות" היא אמרה, ממש בשקט, ופתאום, זה לא היה לי אכפת. כל מה שהיא תגיד לא ישנה את העובדה שהיא במצב קשה. לא ישנה את העובדה, שאני הולכת לאבד אותה. גם אותה. לא עניתי לה. יצאתי החוצה מהחדר, לא מעיפה מבט אל האחות עם הפנים המרחמות. "הכול יהיה בסדר" היא אמרה לי. שנאתי את המילים. היא בוודאי חושבת שאני מטורפת. שנאה אליה מילתה אותי. מיהרתי לרוץ, ולברוח מבית החולים. פתאום הבנתי שאני לבד. רחוקה מהבית. הדמעות לא הפסיקו, ואני הייתי מפוחדת כל כך. רוצה לברוח, לבעוט, לצעוק…. פתאום, הרגשתי מוגנת. בטוחה. זרועותיו של מייק הגיעו אלי ועטפו אותי. ידיו השריריות מסלקות בכוח את כל המחשבות הרעות. פניו המרגיעות. הוא הרים אותי, וסחב אותי כאילו הייתי לא יותר משק תפוחי אדמה קטן. הוא נשא אותי אל המכונית שלו, הניח אותי בזהירות במושב, ובמשך כל הדרך לא הפסיק לנגב לי את הדמעות. "הכול יהיה בסדר" הוא הבטיח, והמילים נצבעו בגוון אמיתי כל כך כשהוא ביטא אותן. האמנתי לו. הכול יהיה בסדר, ניהיה ביחד, והכול יהיה בסדר…. לא נרדמתי. המשכתי להביט שעה ארוכה בדמותו המרהיבה כל כך, ממלמלת לעצמי את המילים הללו, ומנסה לחכות את קול הפעמונים המרגיע והמיוחד שלו. "הכול יהיה בסדר." הדמעות התייבשו, חיוך קטן וכנה התפשט על הפנים שלי. רק כשגם הפנים שלו היו מחייכות ורגועות, הרשתי לעצמי לעצום עיניים, הוא שיחק לי בשיער בעדינות, והמשיך ללחוש לי את המילים הללו, ואיך שהוא, בצורה מדהימה, לא פחדתי. לא פחדתי מסבתא, מהיידי, מהמורים, מהמחלה. לא פחדתי מהחלומות, לא פחדתי מאבא שלי. וכשעצמתי את עיני, ידעתי שחלומותי יהיו מתוקים. מתוקים כמו מייק.