ספר מס' 1 – פרק 7

7

"אני יכול לבוא בעוד חצי שעה?" בלי להסתכן על המוען, ידעתי ממי ההודעה נשלחה. הבטתי בצג המחשב בהפתעה ובאושר, אחרי שתהיתי בחמש דקות הקודמות, תוך כדי בהייה ממושכת בקיר, אם אני לא מפתחת רגשות רק לצל של מייק. אם אני לא נמשכת למה שאני חושבת שהוא, סוג של חכה שמחלצת אותי מהצללים. את לא. אני משכנעת את עצמי. ואת תוכיחי את זה לעצמך בעוד חצי שעה. אני מתרוממת מהרצפה, ומתחילה לפעול מיד, בלי אפילו לחשוב. אני מטאטאת את שאריות הטלפון השבור מרצפה, מסדרת את הבית, מישרת תמונות ומסיטה ווילונות. אחר כך אני נכנסת לחדר ומביטה במראה, וכמו תמיד, לא מרוצה מהבבואה שמוצגת לעיני. שיער סבוך, לחיים סתורות, עיניים אדומות ונפוחות מבכי, שריטות על הידיים וחבורות שהשאירו שברי הטלפון. אני נאנחת אנחה ארוכה, פעם ראשונה שאכפת לי. מנקה בזריזות את החבורות, שוטפת את הפנים במי קרח קפואים, מסרקת את השיער, ומופתעת מכמות הקשרים העצומה שמורעפת עליו. בעזרת מעט איפור אני מסתירה כל חשד בפני לבכי, מעטרת אותן בסומק ורדרד ובדגש לעיניים. האיפור היה מונח בחדרי יובלות, הוא כנראה איבד כל תקווה שמישהו ישתמש בו. אבל אני מלאה בהפתעות. אחר כך אני מוצאת משהו ללבוש, ומציצה שוב במראה. אני נראת יותר טוב, אבל לא מספיק. אני רוצה לבעוט במראה שממשיכה שוב ושוב להראות לי את מה שאני לא רוצה, אבל אני עוצרת את עצמי. נקישה בדלת.
"היי" ריח מדהים של אורנים הציף את מפתן הדלת, והרגשות געשו בתוכי בעוצמה כל כך חזקה, כל כך עצומה, שיכולה לנפץ עולמות כאילו היו לא יותר מכוס זכוכית דקה. "היי" החזרתי לו צפצוף קטן ומרוגש. הזמנתי אותו להיכנס הביתה, והוא, באדיבותו העניק מעט מהניחוח המשכר שלו לבית שלי. "בוא, תשב" הזמנתי אותו והתיישבתי על הספה. התחלתי להילחץ. לא ידעתי מה להגיד, פחדתי שכל מה שאגיד אשמע כמו ילדה קטנה שלא מבינה כלום. על מה לדבר, על מה לחשוב. "את נראת מקסים" במקום לענות לו, המשכתי לשבת, כמו אבן בעודי מרגישה את הלחיים שלי חוצות את מגוון הגוונים האדומים שהכרתי. "מה דעתך שאבשל לנו ארוחה?" הקול המצטלצל שלו, שהדהד לי בראש בכזאת עדינות, לא נתן לי שום סיכוי לסרב. ולמה שהייתי מסרבת? "ברור" עניתי בהתלהבות. עקבתי אחרי כל תנועה קטנה שלו, הוא קם בקלילות מהספה, נכנס למבטח בחופשיות, ופתח את המקרר. הוא עיקם את פניו. "לא נורא, אפשר ללכת לקנות קצת מצרכים" הוא חייך אלי חיוך קטן, ואני כבר שכחתי מזמן על מה אנחנו מדברים. הוא לקח לי את היד בתנועה אחת, חופשיה, והיד שלי השתלבה בשלו כאילו היא נועדה להיות שם, כאילו זה המקום שלו היא שייכת. ואני יכולת ילהרגיש את חום הגוף שלו, את היד העדינה והרכה, וכשהתיישבנו במכונית, הוא ישב, ממש לידי – פחות ממטר ממני. כל כולו. עיניו הכחולות והצלולות, שמזכירות לי אוקיינוסים עמוקים הרחק הרחק מכאן. שמחביאים בתוך הצללים והמראה השלו הזה עולם מופלא. חיים שלמים. שערו הכהה הקצוץ, הפנים העדינות והנחושות שלו. כל זה היה לידי. והרגשתי, יותר מאי פעם, בחיים.
עקבתי אחרי הבעת פניו כאשר בחן את מדפי החנות העמוסים מצרכים. הריסים היפים שלו, העיניים המכווצות בהבעת חשיבה, האישונים שסוקרים בדייקנות ויסודיות את הקופסאות, הבקבוקים והצנצנות. לפתע הסתובב, והבחין בי מתבוננת בו. הוא חייך חיוך קטן, ושאל ספק את עצמו ספק אותי. "מה אני אכין לך?" חייכתי אליו, ובאותו רגע לא היה אכפת לי לאכול חצץ, בתנאי שזה יהיה איתו. בום. הרגשתי איזה זעזוע עובר בתוכי, מקים את מה שהייתי שאני לא לידו לתחייה, לפני האדמה, והוא דרש לדעת תשובות. מתי הפכת לכזאת קישטית? הקול תבע לדעת. הוא הופך אותך למטומטמת, את לא שולטת בעצמך, את… שונה. הקול לגלג והמשיך לספר איך הפכתי לילדות הללו ששנאתי, בדיוק כמו היידי. הקשבתי לקול בתוכי בשקט, לא החזרתי לו תשובה, ופתאום, שמעתי אותו מנקודת מבט שונה. נקודת מבט של אני כשאני עם מייק. אני מאושרת עניתי לקול בלב שלם. וגם אם הפכתי לאותן ילדות שאני שונאת, לא אכפת לי. לעולם עוד לא אשפוט אותן. לעולם לא אחזור להיות אותה אחת לפני שפגשתי אותו. ועדיף להיות מאושרת וטיפשה, מאשר… להיות אומללה. להיות ליאה של לפני יומיים. הבנתי את משמעות הדברים שאמרתי. אני לא צריכה לפחד להרגיש מה שאני מרגישה. אני לא צריכה לפחד להגזים. כי זאת מי שאני, מעכשיו. מאושרת. אז עניתי לקול ההוא, בדיוק באותן מילים, והוא לא חזר להציק לי יותר. וגם אם כן, ובכן, זה לא היה לי משנה. פתאום החיוך הגדול של מייק נפרש לו שוב על הפנים, ועיניו נצצו בשובבות. הוא התחיל למלאות את הסלסלה במצרכים. "לכי מפה!" הוא צחק ודחף אותי קלות. "אסור לך לראות כלום. הפתעה" הוא הסביר בחיוך מהפנט, ואני הלכתי משם באי רצון. הסתובבתי בחנות, נגעתי בצנצנות וקופסאות שונות בלי סיבה. בלי לשים לב התחלתי ללטף מטאטא. אבל כל הזמן ניסיתי למצוא דרך להשקיף על מייק בלי שהוא יראה אותי. במה שהוא קנה, למעשה, לא התעניינתי כלל וכלל. רק רציתי לבהות בו, עוד קצת, להסתכל עליו נצח. אבל הוא כל הזמן תפס אותי, הפנה אלי הבעה של נו-נו-נו אבל החיוך לא ירד לו מהפנים. הוא התקרב, עטף אותי בזרועותיו, ואני יכולתי לספור את פעימות הלב החזקות שלי בקלות. תהיתי אם גם הוא יכול לשמוע אותן בבירור. בפעם אחת, כשהוא התקרב, שפתיו היו במרחק קטן כל כך משלי, שבתנועה בודדת – הן עלולות להיפגש. אבל אז הוא רק חייך חיוך עדין ומנומס, התרחק ממני, וחזר להתרכז במצרכים שבחר. הלב שלי היה בקושי עומד ברגעים הלאה. בסופו של דבר, העגלה שלו הייתה מלאה והוא סימן לי לבוא לעבר היציאה. הלכתי במרחק של ממטר ממנו, כי הו אלא הסכים שאתקרב. הוא התעקש לשלם על המצרכים, והסיע אותנו בחזרה הביתה. כשירדנו מהמכונית, הוא פתח את דלת הבית והכנסתי את המצרכים. אני התיישבתי על הספה. "אתה מצפה שאני פשוט אשב כאן ואחכה?" שאלתי אותו בחיוך מהסלון, והוא יצא מהמטבח והתקרב אלי. "בדיוק" הוא אישר. "אבל.. את לא יכולה לשמוע מה אני עושה, אני רוצה שזאת תהיה.." הוא התקרב אלי עם החיוך הגדול שלו וביטא את המילה מודגשת. "ה-פ-ת-ע-ה" הוא אמר בחיוך. הוא המשיך להתקרב לספה, ולא היה לי מושג מה הוא מתכנן. הוא לקח את הידיים שלו… והרים אותי. באותו רגע הרגשתי כאילו אני שוקלת לא יותר מכמה גרמים. הרגשתי מרחפת, ממש כמו ילדה קטנה שאביה מרים אותה לתקרה, והיא מרגישה הכי גבוהה בעולם. הוא נשא אותי לחדר שלי, ובאותו רגע אפילו לא שאלתי אותו איך הוא יודע איפה נמצא החדר. ציפיתי שהוא יניח אותי על המיטה, אבל הוא התיישב ואני בחיקו. הפנים הקרובות שלו זרעו בי אי נחת. לא יכולתי להתרכז בשום דבר, כי תווי פניו, והנמשים הזעירים שלא שמתי אליהן לב מקודם, היו ממש צמודים אלי. ניחוח האורנים שלו עטף אותי, ואני שקעתי בתוכו. בדיוק ברגע שהרגשתי שאני לא אוכל לשאת עוד את ההתרחקות מפניו, התקרבתי אליהן עוד קצת. הוא ישר הרגיש את זה. הוא לא נרתה מיד, אבל החיוך שלו התכווץ, הפך לחיוך מנומס. ובמקום לקרב את שפתיו לשפתיו, הוא קירב אותן למצחי ונשק לי נשיקה רכה באמצע המצח. אחר כך הזרועות החזקות שלו שיחררו אותי בעדינות והוא יצא מן החדר לכיוון המטבח. "אני אקרא לך שיגיע הזמן" הוא אמר לי בקול טיפה פחות עלי ממקודם, וסגר את הדלת. המשכתי להביט באותה דלת המון זמן. לא יכולתי להרגיש אכזבה. למעשה, צער לא מילא שום חלל בתוכי. החיוך הענק שהתפשט לי על הפנים לא ירד. זה היה רק אני, והוא, בבית. והוא במטבח, מכין לי ארוחה. הרמתי בזהירות זרועה אחת, ונגעתי בעדינות במרכז מצחי. מדמיינת את מה שקרה לפני כמה רגעים. ההרגשה הייתה משכרת. נשכבתי על המיטה בתנוחת עובר, ושקעתי עמוק במחשבות. והפעם, לא בפנטזיות. לא במה שיכול לקרות. כי מה שקרה, היה לי מעל ומעבר. לא ידעתי שאוכל להרגיש ככה מעולם. וכאב? הוא כבר מזמן נעלם.
כשהמחשה עברה בראשי, מודחקת מהפעם הראשונה שעלתה, הפעם לא דחפתי אותה הצידה. מאזושהיא סיבה, הפעם לא הייתה לי שום בעיה להתוודאות. יותר מזה. לא היתה לי בעיה לצעוק, לצעות כל כך חזק שכל המדינה תשמע. במקום זה, לחשתי לחדר הריק והסגור. לחשתי לארבעת הקירות שראו אותי סובלת כל כך בחודשים האחרונים. "אני מאוהבת במייק" לחשתי, ורעד עמוק טלטל אותי. בעודה הידיעה מחלחלת בי עמוק, הבנתי, שלא משנה מה אגיד. זה נכון. המילים צלצלו לי נכון כל כל, כמו פעמון רוח קליל ועדין, מנגינת שיר ערש רכה, מילים שיכולות לתאר מה אני מרגישה. או לפחות, הכי קרוב למה שאני מרגישה. לרגש העצום הזה, שתופס כל כך הרבה ממני. קמתי מהמיטה, וליטפתי את הקיר בתנועות עדינות. חזרתי שוב על אותן מילים, וכל פעם, הן קיבלו גוון שונה של עוצמה. כוח. התמכרתי ללחישת המילים בשקט, לשמיעת הצליל המתנגן שלהן, ויכולתי להמשיך כך לעולם. יכולתי להמשיך לחשוב על מייק לעולם.

סיום חלק א'.