ספר מס' 1 – פרק 2

2
הכול חזר אלי. כל הפרטים הקטנים מאותו לילה, אלה שלעולם לא ישכח. זה התחיל מקול טריקת הדלת וניחוח האלכוהול שהתפשט באוויר, כמו תמיד שאבא נכנס. אמא שלי ניסתה להתרחק, ואני ישר צצתי במטבח וניסיתי לדחוף אותו ממנה. הוא הדף אותי בפנים נחושות. קר כקרח. כאילו אני לא יותר ממטרד. הוא צעק עלי לעוף לחדר, כי אם לא הוא יטפל בי. על פניה של אמי הייתה הבעה כל כך מסכנה, כל כך מבוהלת. היא ציוותה עלי בשקט ללכת לחדר עכשיו, ולחשה לי קרוב באוזן מילים שגרמו לי לרעוד ולהסתחרר. "אני אוהבת אותך, יקירה שלי. תיבחרי. תצאי דרך החלון ותלכי לסבתא. תגידי לה שתקרה למשטרה. תמיד תזכרי כמה אני אוהבת אותך". לא הבנתי כלום. באגרופים כפוצים ברחתי לחדר ונעלתי את הדלת. התכסתי חזק בשמיכה והצמדתי את האוזניים לכרית. אבל הצעקות חדרו את הדלת ואת השמיכה כאילו היו אוויר. הם טלטלו אותי בכוח והשאירו אותי באפיסת כוחות. שמעתי צרחות, קללות, זכוכית נשברת. לא משנה לאיזה מקום רצתי בחדר האפל הרגשתי כאילו הצרחות באות מתוכי. לא עוזבות אותי. בשלב מסוים, לא יכולתי לשאת את המחשבה, את הסבל הבלתי פוסק. רצתי למטבח, ודמותו החזקה של אבי החזיקה בקבוק שבור, וסכין לחם ארוך. דם אדמוני ובלתי נגמר היה בכל מקום. על הרצפה, על הסכין. על השיש, על השולחן, ועל גופתה הצנומה של אמי, בקצה המטבח. הרעידות הפכו לסחרורים, ופחדת שאני אתעלף – ואז מה יעלה בגורלי? שלחתי מבט על פניו של אבי. עיניו לא הסגירו שום חרטה, הצבע השחור על עיניו היה כהה כמו פחם. לא הראה שום התחרטות. שום סליחה. רק כעס, זעם, ורצח. פחד חלחל עמוק בתוכי, וצרחתי. צרחתי רצחה חזקה כל כך, רציתי להבריח אותו. את הרוצח הזה. רציתי לאחוז חזק כל כך באמי ולא להרפות. רציתי שהיא תחיה בשלווה ובאושר, כמו לפני שהוא הגיע לחיים שלה. שקמטי הדאגה והסמניים הכחולים שהיו מופיעים בקביעות בחודשים האחרונים ייעלמו כלא היו, ביחד איתו. רציתי לחזור אחורה בזמן, ולהחדיר בה כוח מספיק כדי שתסגיר אותו עוד שהכול התחיל. רציתי לחזור אחורה בזמן ולהציל אותה, אבל היה מאוחר מדי. "בואי אלי בתי הקטנה, אל תפחדי" הלחישה הצורמת של אבי צרבה לי. הוא כעס. צרח. ניסה למשוך אותי בכוח, אבני אני הייתי מהירה. בשארית כוחותיי, רצתי עד לסבתא, וניסיתי לסתום את האוזניים. להתעלם מהצעקות שלו. "בוגדת מגעילה!" הוא קילל, צעק ושוב קילל אותי בזמן שניסיתי לברוח. "מגיעה לך אותו גורל שעשיתי לאמא שלך! ולא משנה כמה תברחי, אני אוודה שזה יקרה!" הצעקה מוטטה אותי, רוקנה אותי מבפנים, והתעוררתי בצרחות ודמעות בלתי פוסקות. לא משנה כמה אנשה לברוח, הוא יוודה שזה יקרה.
כשאני קמה, מכוסה בדמעות, זיעה ורועדת כולי, אני משלימה לעצמי בראש את הפרטים בזהירות. רצתי לסבתא והתקשרתי למשטרה. לא סיפרתי לה כלום, ולא יכולתי להוציא מילה מהפה. אחר כך סבתא נסעה הביתה, צרחתי עליה, ניסיתי לעצור אותה. "אל תהיי מגוחכת" היא אמרה בכעס. "הוא ישלם על זה" סירנות משטרה וסירנות אמבולנס הופיעו בן רגע בשכונה. אחרי שפינו את הגופה ואת אבא, נכנסתי רועדת הביתה וריק חריף של אקונומיקה צרב לי בעיניים. עוד כמה טיפות דם ושלולית אחת חומה, שאפילו כמות בלתי מוגבלת של אקונומיקה שאבא שפך ברישול, לחשו וסיפרו. הראו לכולם מה היה פה. אין שלעולם לא נחזור להיות משפחה רגילה. למה? השאלה הדהדה שוב ושוב, צלולה ונוראית כל כך. למה שמישהו יעשה דבר כזה? כי החרטה, הבכי הנורא והשנאה העצמית של אבי למחרת בבוקר לא שינו אפילו במעט את השנאה שלי אליו. ולא משנה כמה פעמים הוא ביקש סליחה. לא משנה כמה פעמים הוא ניסה לפגוע בעצמו. האיש הזה רוצח, ואני לא אסלח לו לעולם. עכשיו הוא יושב בכלא, שם מקומו. אחר כך, הפסיכולוג שלי הסביר לי בזהירות ובמילים שקטות, כאילו אני עלולה להתפרץ בזעם, זאת מחלה מיוחדת, שגורמת לאלכוהול להשפיע עליך בצורה הרבה יותר מסיבית, מסוכנת. אלימה. והעובדה הזאת, גם לא שינתה כלום. אז הוא היה צריך להתרחק ממנו. הוא היה צריך להפסיק לשתות. הוא אהב אותה, לפחות זה מה שהוא אמר. לא הגיע לה הגורל הזה. מוות בידי מישהו שהיא אהבה כל כך, ופחדה ממנו כל כך. היא הייתה חלשה, מסכנה מאוד ועקשנית שנישאר "משפחה קטנה ומאושרת" אבל היא לא הבינה שאף פעם לא היינו כך. זאת לא הייתה אשמתה, בכל מקרה. אי אפשר להאשים אותה. אבל אותו אפשר, ואני מאשימה אותו בכל רגע שהיא לא נמצאת. בכל סיוט. בכל תמונה. בכל צרחה. אני מאשימה אותו, אבל זה עדיין לא משנה כלום. זה לא משנה את העובדה שהיא לא תחזור יותר. זה לא משנה עת העובדה שהוא רוצח. אבא שלי רוצח.
אני נכנסת להתקלח ושוטפת מעלי את כל הדמעות והזיעה. אני מרגישה נוקשה כל כך, כאילו ישנתי שנים, אבל למעשה, זה לא יותר משלוש שעות. שיא חדש אני מחייכת לעצמי במרירות. דווקא יפה מאוד יחסית לחצי שעה שבקושי הצלחתי להשיג בימים הראשונים. אז, פשוט פחדתי להירדם. פחדתי שהחלום הזה יחזור שוב ושוב, מפחיד יותר בכל פעם. או חלומות אחרים, כולם נוראיים ומפחדים בערך באותה מידה. עכשיו אני משלימה עם הגורל. בסופו של דבר, המציאות תחזור אלי. ואני חייבת לישון. בינתיים, אני מנסה להשלים עם הסיוטים בכל הכוח, מפחדת להעיר את השכנים. אני יוצאת מהמקלחת ומתנגבת במגבת צמרירית ועבה. סבתא משלמת את כל החשבונות שלי בינתיים, בתנאי שאעבור לגור אצלה ברגע שארצה. אני מודה לה כל כך. אני יודעת שהיא רוצה שאני אבוא, אבל גם קצת לא. היא אישה חזקה, היא לא רוצה שאראה אותה בוכה על אובדן הבת שלה. היא הדבר היחידי שנותר לי בנחשב משפחה, ואני מעריכה אותה מאוד. משתדלת לבוא לבקר כל יום. אני יודעת שגם היא בודדה, אבל אני מעדיפה לסבול בשקט. אני מכינה לי ארוחת בוקר ולובשת את הבגדים שהכנתי אתמול, ליום הראשון בתיכון. מהצצה בשעון, אני מגלה שנשאר עוד שעה שלמה עד שעלי ללכת לאוטובוס. אני אוכלת, מוודאת שהכול במקום, וקוראת קצת. אין לי מה לעשות, אבל אני מסיטה את תשומת ליבי ככל האפשר מהשום דבר. כאילו אותו ערב שוכן לי עמוק בתוך המוח, מחכה לקפוץ בכל זמן אפשרי כדי לאמלל אותי. אני נכנסת למחשב ובפעם המי יודע כמה מנסה לשלוח הודעה לדודתי, שגרה בקיבוץ בדרום הארץ.
היי לואיז
זאת ליאה, אני אשמח לשמוע ממך, תתקשרי או תשלחי הודעה בחזרה כמה שיותר מהר, אני צריכה אותך. מקווה ששמעת על המקרה, למעשה אני בטוחה ששמעת על המקרה, לא? תחזרי אלי. בבקשה.
אני נאנחת שתיבת ההודעות כותבת כל פעם מחדש: "אין הודעות חדשות" כמו צריבה חזקה בגרון. אני מתגעגעת אליה. ויותר חשוב מזה, אני צריכה אותה. לפני כשנתיים, כשכל העניין החל, היא ביקרה אצלנו, הסתגרה עם אמי לשעתיים בחדרה ואז תפסה אותי ודיברה איתי שיחה בארבע עיניים. "אני דואגת לאחותי ליאה" העיניים הבהירות שלה היו רציניות, מבוהלות. "אבל היא עקשנית. אז לפחות אותך נוכל להציל במקרה שיקרה משהו?" לא הבנתי אותה, אבל הנהנתי קצרות. "אם יקרה משהו, תחפשי אותי. תשלחי לי הודעה, תתקשרי. אני אעזור לך, תאמיני לי שתאהבי את הקיבוץ." היא ציוותה עלי ואני שקעתי בבלבול. לוס אנג'לס? למה שאצטרך לעבור? אני אוהבת את בון, העיר הציורית היפה בה ביליתי את שנותיי מהרגע שנולדתי. חוץ מזה, מה כבר יכול לקרות? "מה יקרה?" שאלתי בתמיהה. "כשזה יקרה, את תדעי" היא הבטיחה לי ונשקה לי על המצח. "את חייבת להבטיח לי שתצרי איתי קשר" היא לא הסירה ממני את עיניה המאשימות, ואני הנהנתי ואמרתי חלושות. "אני מבטיחה, דודה לואיז" היא חיבקה אותי חיבוק חזק ויצאה מחדר, מאז לא ראיתי אותה. אני בוחנת את תיבת ההודעות ומגלה כמה ההודעות שלי הופכות לחמורות מיום ליום. "דודה לואיז, קרה המקרה. אם תוכלי אני אשמח לעזרה" זאת הייתה ההודעה הראשונה. אני זוכרת כמה זמן התלבטתי על אותן מילים, שאני לא אשמע מפוחדת מדי, למרות שאני כן. במשך הימים הפסקתי לרסן את עצמי, שפכתי את כל הלב בפני הכתובת מייל שהיא השאירה לי, ולא היה שום מענה. אבל לא הפסקתי. לא התייאשתי. אני עדיים מחכה לרגע שהיא תעשה, תטוס ותבוא לאסוף אותי מחלום הבלהות המפחיד הזה. אני אולי בת שש עשרה, אבל אני רוצה להרגיש שוב כמו ילדה קטנה ומוגנת בין זרועותיה החמימות. אני רוצה לישון, שינה אמתית. בשלב מסוים התחלתי לשלוח הודעות מפחידות, כל כך רציתי שהיא תענה. "אני שוקעת. אני מפחדת. את חייבת לעזור לי. עצוב לי ולבד לי. אני צריכה עזרה. דחוף" שלחתי לה באחד הלילות שהתעוררתי מסיוטים לא פוסקים. בשלב מסוים למדתי להתאפק. למדתי להיות חזקה מבחוץ ,ליצור שיכבה שקופה אך עבה של התעלמות, רק כדי לשמור על הסוד. כדי להיראות יותר חזקה, למרות שמבפנים אני ממש לא.
אני יוצאת מהבית והשכונה הירוקה שלי בטבריה מתגלה לפני בבת אחת. בתים לבנים וגדולים, נוף מרהיב, ובאופק, הכינרת, הפרוסה על שטחים נרחבים וצלולים של גווני הכחול השונים. וכמובן, גובלים את העיר מכל הכיוונים – יערות בלתי נגמרים. עם עצים מרהיבים שנשאים למטרים על מטרים. אני תופסת את האוטובוס ממש ברגע האחרון, ומוצאת לי מושב לבדי, מוכנה לסבול בשקט את היום הראשון בתיכון.
היידי קיפצה עלי בחיבוקים ושלחה אלי מבט מזועזע כשראתה את הפנים הלבנות כמו סיד שלי, את העיגולים הסגולים הנפוחים מתחת לעיניים. "היית יכולה לבקש ממני לאפר אותך!" היא אמרה בזעזוע עמוק. התנצלתי והיא חזקה לחייך ולצחוק. "היום הראשון בתיכון! את מאמינה שאנחנו לגמרי…. " המילים התבלבלו ושטו באוויר בצרות ובדרכים שונות, ואני לא הענקתי להן תשומת לב יותר. המשכנו ללכת לתוך בניון גדול אדום מוקף מספר עצים ומחורר בעשרות חלונות כחולים עם וילונות בצבע חרדל. כן, אין ספק. התיכון שלנו הוא הבניין המכוער בעולם. במגרש החנייה עשרות מכוניות שחוקות בכל הצבעים. עיני ננעלות על מכונית כחולה דהויה עם שריטות ופגיעות. כאב חד דוקר את ראשי, ואני לא יכולה שלא לצייר בראשי מכונית כחולה אחרת, מאותו לילה, פגועה ומרוסקת קצת יותר, שחנתה ברישול בחנייה שלנו. ממנה יצא איש מכוער, מטונף, מסריח ומאוד – מאוד שיכור. כלומר, אבא שלי. מוט ברזל היה בידו ולפני שנכנס הביתה הוא עוד הספיק להטיח במכונית המשפחתית שלנו כמה חבטות הגונות עם אותו מוט. היידי מטלטלת אותי עם חיוכה הנמרץ. "אריק הגיע!" היא צורחת באושר. אריק? אה. הבן שהיא בטוחה שאני מאוהבת בו. מתקרב אלינו בחור גבוה עם סבך שיער מתולתל שחור, עיניים ירוקות, חיוך שובבי וגומות ענקיות. אה. זה אריק. "שלום בנות!" הוא אומר בעליזות מוגזמת. "היי ליאה" הוא מתקרב אלי קצת יותר מדי ושולח אלי חיוך רחב. "כן.. הי" אני ממלמלת ועוזבת אותם לבד. הם שניהם נראים נבוכים, לא תכננו את מה שעוללתי להם. היידי בחצאית ורודה גבוהה, גופיה חומה, שיער אסוף גבוה וסנדלי עור, היא נעה באי נוחות ונראתה כמו ילדה קטנה שהתעקשו להלביש בבגדים של נערות. אריק עם מכנס ג'ינס פשוט וחולצת טי כחולה משחק בידיו במשך כל השיחה המביכה אלי. היידי אומרת להתראות והולכת אלי במהירות מפחידה, יחסית אליה. "הוא היה מוכן לצאת אתך לארוחת ערב! הוא אמר לי אתמול" היא הייתה מתוסכלת כל כך. "אוי כמה חבל" אני אומרת בטון משועמם, עדיין שורף לי מבפנים מהזיכרון של אותו לילה. "מה יהיה אתך!" היא נאנחת ואני מסבירה בשקט. "אין לי זמן לבנים עכשיו" וזה נכון, אין לי זמן לבנים עכשיו, וכנראה גם לא יהיה לעולם. למה צריך אותם, אם הם יום אחד ישתכרו טיפה יותר מהפעמים האחרות ו… אני מחניקה בכי, אבל מזדקפת והולכת מהר יותר לעבר הבניין. המסדרונות היו צבועים בצבע זול ומתקלף של ירוק קיא עם דלתות כחולות מזוויעות שבכל אחת מהם מוטבעת ידית מוזהבת. זיהיתי בקלות את הכיתה שלי והתיישבתי בשולחן האחרון בכיתה, כדי למשוך כמה שפחות תשומת לב. נאנחתי אנחה ארוכה ועייפה, והנחתי את ראשי לאט על השולחן. ניסיתי תרגיל שלימד אותי הפסיכולוג באחד מביקורי. לדמיין רכבת קיטור ארוכה מאוד, עוברת מהאוזן לשנייה, ואוספת את כל המחשבות הרעות. היא אוספת את כל מה שמסוכן לחשוב עליו, בינתיים. הקצנתי את התרגיל. נתתי לכל המחשבות שחלפו בראשי לנסוע הרחק, מותירות אותי ריקה, מבולבלת, אבל טיפה יותר מאושרת. הרכבת נעלמה הרחק ואיתה כל הדברים בעולם שלי. כל המחשבות, הזיכרונות. כל הטוב וכל הרע שזכרתי. חייכתי חיוך קטן, ונתתי לזמן לחלוף בעודי מרחפת בין דמיון למציאות.