ספר מס' 1 – פרק 12 ואחרון – החלק השלישי והסופי בסיפור. בלי התלבטויות – האהוב עלי XD

חלק שלישי – הנפילה.
12
טוב, לפחות השבעה עברה מהר.
הימים חלפו לי מנגד העיניים. ניחומים, איחולים וזרי ורדים. עוגות ופירות, וחמניות. כל יום חמנייה אחת צהובה ומקסימה על מפתן הדלת, מלווה בפתק קטן בו נכתב בכתב מסולסל שהוא אוהב אותי, ובריח שלו. ריח-מייק. במשך השבעה נתתי לאור הלבן והבוהק ללוות אותי, ויחד עם מייק, לא הרגשתי חלשה יותר. באותו יום, חזרתי הביתה מבית הספר ומייק היה שם, עם הארוחה שהוא מתמחה בה, פיצה למיקרוגל. דיברנו בשקט ואכלנו. ביקור אחד הפתיע אותי במיוחד. ביום השלישי לשביעה, הגיע אריק, עם זר ורדים ועוגת גבינה. הוא הניח אותם על השולחן, והתקרב אלי. מבטו בחן לסירוגין אותי ואת מייק, שעמד מאחורי. "משתתף בצערך." פלט. הוא הסתובב, פתח את הדלת, והסתובב שוב, נראה כאילו הוא מהסס. "תשמרי על עצמך. או, שאולי לא. את יודעת. לא אכפת לי." גמגם ומיהר לצאת מן הדלת.
בצהריים אחד, פעמון הדלת צלצל. התחושה שהתערבלה לי בבטן, משהו בן פחד לאזהרה. הרגשתי שאני לא אוהב את מה שמסתתר מאחורי הדלת הזו.
"ליאה!!!!" הצעקה והחיבוק שהקיפו אותי הפתיעו אותי. "לואיז?" שאלתי בחשש. כן, זאת הייתה היא. דמעות של אושר נטפו לי מהעיניים. היא ראתה את המיילים. היא כאן. היא באה לעזור. "אני כל כך מצטערת" אמרה בוכיה. "הכל באמת בסדר" עודדתי אותה. "תכירי את מייק" אמרתי בחיוך והצבעתי אליו. הוא בדיוק פינה את הכלים ונראה מוטרד. פניה של לואיז בחנו את מייק שניה אחת יותר מדי, ואז החיוך חזר אליהן, כאילו לא קרה כלום. "שלום, אני דודה של ליאה." היא הסבירה. " שמעתי מה קרה רק אתמול!" היא פנתה אלי בחזרה, מתעלמת ממייק. "אני כל כך מצטערת." היא אמרה וחזרה לחבק אותי. שלחתי אליה חיוך קטן ומעודד, אבל התבלבלתי לגמרי. "יש לנו כל כך על מה לדבר!" היא משכה אותי אחריה. "אבל יש לנו מספיק זמן"

אכלתי בתאבון מהפסטה עם הגבינה שהביאה לואיז, בעוד שהיא צופה בי אוכלת מהצד השני של השולחן. "אני כל כך מצטערת." אמרה בפעם העשירית בערך. "זה בסדר." אמרתי בפעם העשרים.
"לא. את לא מבינה. אני.. אני קראתי את מה ששלחת לי… אויי, ליאה יפה שלי. אני כל כך מצטערת." היא משכה אותי אליה לחיבוק חם, ואני הרגשתי איך הו נועל אותי. אחרי כמה דקות התרחקתי ממנה. "את לא מבינה. הכול ממש בסדר עכשיו. בזכות מייק.."התחלתי להגיד והיא עצרה אותי במבטה. היא נראתה מהוססת. "לא. לא גם את!!" אמרתי בבהלה בלי לשים לב. "אני רק חושבת שזה מסוכן" אמרה בהתנצלות. "בסדר בסדר!! אני לא אומר על זה שום דבר" היא חייכה אותי וחיבקה אותי אפילו חזק יותר. אחרי שהשתחררתי היא שלחה אלי חיבוק חמים. "גמרת לאכול?" היא שאלה. הינהנתי. "קדימה, אז זזים?" היא התרוממה, ואני שלחתי אליה מבט מבולבל. "לאן?!" שאלתי אותה. "אל הבית שלי… ברור." היא צחקקה, עד שקלטה את המבט המבולבל שלי והפסיקה. "אבל… הבית שלך.. הוא.. רחוק." פתאום פלטתי. היא המשיכה לצחוק. "מצטערת, אני צריכה לתת לך לארוז מזווה, נצא מחר על הבוקר." היא התחילה להסביר את נוהלי הקיבוץ ואני עצרתי אותה. "לא." אמרתי, אבל היא התחילה לשטוף את הכלים ורק שלחה אלי מבט קטן. "לא." אמרתי בהדגשה. "את לא מבינה…" היא התחילה להסביר. "לא." אמרתי שוב, הפעם קולי התרומם בקול חזק, מזכיר לי את צעקותיו של אבי, אבל לא יכולתי לעצור בעדי. " את זאת שלא מבינה." אמרתי אליה והתרוממתי מהכיסא. "אני לא עוזבת." אמרתי בתקיפות. "ליאה. את לא יכולה לחיות פה לגמרי לבד." היא אמרה בקול מתחנן. "אני לא לבד." אמרתי בנוקשות. "יש לי את מייק." פניה הרגועות נהפכו בבת אחת לרציניות. "אני יוצאת מחר על הבוקר, תזכרי שאני עדיין הסנדקית שלך." היא השיבה. " שתיהיה נסיעה נעימה." יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת בחוזקה.
איך שהוא, מייק חיקה לי בחוץ, וחיבקתי אותו חזק כל כך. "רוצה לצאת לטיול?" הוא לחש. "כן." אמרתי מיד. הוא פתח את דלת מכוניתו והסיע אותי. בהתחלה, לא כל כך שמתי לב לאן נסענו. ראיתי בתים, רחובות ובניינים חולפים. אחר כך כך אין ספור עצים. נהגנו בכביש צר ומתפתל, בחושך, מוקפים ביער ענקי. בשלב מסויים, מייק החנה את המכונית בצד. ניסיתי לתפוס את המבט שלו, לחייך אליו. אבל הוא הפנה את מבטו ממני, ולא נתן לי לראות את עיניו. יצאנו מהמכונית, וניסיתי להתקרב אליו, להבין מה הוא רוצה, אבל הוא רק תפס בידי והוביל אותי בשביל אבנים לתוך היער. ואני לא התנגדתי. מייק יודע מה הכי טוב בשבילי.
כשמייק הפסיק ללכת, כבר הייתי מותשת. רגלי כאבו מההליכה המתמדת בלי עצירות, התנשפתי נשיפות ארוכות וגרוני התייבש, אך לא התלוננתי. מייק יודע מה הכי טוב בשבילי.
תחושה רעה התערבלה לי בבטן. פחד. תחושה שלא הרגשתי המון זמן. כשמייק היה לידי. מרוב חרדה, לא יכולתי להוציא מילה. זה בסדר, הבטחתי לעצמי. מייק יודע מה טוב בשבילי.
מייק התחיל ללכת במעגלים בקרחת היער שבא נעצרנו, וטפטופי גשם קטנים התחילו לרדת. הגשם הראשון השנה. הוא הלך מאחורי, ושלח את ידיו, חשבתי שהוא מתקרב לחבק אותי, אז חייכתי חיוך חם. בשלולית קטנה ומטפטפת יכולתי לראות את פניו משתקפות. לשבריר שנייה, הן נראו מהוססות, מפוחדות. הבעתו השתנתה. היא נראתה חזקה יותר. מלחיצה. ממפחידה כל כך. כמעט כמו…
כשראיתי את קנה הרובה, נשלף מכיסו, וכל המחשבות התרצצו בפחד, הצלתי לנסח בצלילות רק משפט יחיד.
מייק לא יודע מה טוב בשבילי.
ואז הבנתי הכול.
לא היה צורך במילה נוספת, אבל רציתי לארגן את הראש שלי. קנה הרובה הקפוא היה מוצמד לרקתי בכוח, ויכולתי להרגיש דרכו את אצבעותיו שלו נעולות על ההדק, יציבות. מוכנות ללחוץ בכל רגע. "אבא שלי שכר אותך." אמרתי את המובן מאיליו. הוא לא ענה. נשמתי שלוש נשימות עמוקות. ריח האדמה הספוגה בגשם ראשון שכל כך אהבתי נספג באפי. עצמתי עיניים, והתייצבתי. ואמרתי בקול הכי יציב שיכולתי לגייס. "קדימה. תירה בי."
^ ^ ^
הרוח שרקה איפשהו עמוק בתוך היער, וציפורים צייצו ברקע. עלי השלכת הכתומים והצהובים נרמסו מתחת לנעלי הכבדות, וטיפות הגשם העדינות לא הפסיקו לטפטף. כואבות ואכזריות מכל להב שקיים. כי הן מזכירות לי את משימתי. ידעתי שלא תוכל לעשות את זה. הקול ההוא אומר שוב. אתה טיפש אתה חלש. משימה אחת ביקשו ממך לעשות. משימה קטנה וצדדית כל כך… אני לא מנסה להשתיק אותו, או להצדיק את עצמי. כי הפעם, הוא צודק. ידעתי שאני לא אוכל לעשות את זה. אני משחרר את קנה הרובה, והוא נופל על האדמה, על ערמת עלי שלכת אדמוניים. אני נושם שלוש נשימות עמוקות, מביט לאופק, ומתחיל לרוץ לתוך החשיכה. בעודי מזכיר לעצמי כמה אני חלש. מה אתה רוצה שנגיד לו בדיוק? שהתאהבת בה? אתה מטומטם כל כך. אני ממשיך לרוץ בכול הכוח, משאיר את האמת הרחק מאחורי, ונותן לצללים לעטוף אותי.
^ ^ ^
ההלם וההפתעה שתוקפים אותי לפתע ממוטטים אותי, ודמות חדשה מופיעה לפני. בלי הרבה לחשוב, אני נופלת לזרועותיה.
צפצוף עקבי. סדינים דקים שעליהם מעוטרים כוכבים רוקדים בפיג'מות ורודות. אני פוקחת את עיני בזהירות, ומגלה שאני מתקשה לעשות זאת, כאילו לא עשיתי זאת הרבה זמן. אני מגלה שהיד שלי מחוברת לכמה מכשירים, אבל אני עדיין לא מעיזה לזוז. אני סורקת בעיני את החדר. את שם בית החולים. איך אני חיה? אני מנסה לשאול. מה קרה בכלל? עיני סוקרות את השידה שמשמאלי. פניו המחייכות והמובכות של אריק. אריק? מה הוא עושה כאן?! אני מורידה את מבטי במקצת, ומגלה פרח חמנייה גדול וריחני.
אני לא מספיקה לעצור את הצרחה הנוראית שיוצאת מגרוני.
אני מתעוררת שוב. אריק מחייך אלי חיוך מתנצל. החמנייה לא שם. "סליחה." הוא אומר מיד. "חשבתי שאת אוהבת את הפרח הזה." הוא מנסה להסביר. אני לא עונה, אבל הוא בכל זאת מדבר. הוא מסביר שהוא עקב אחרי באותה לילה, פחד שמייק יעשה לי משהו. הוא ממשיך לדבר ולדבר, על דברים רפואיים ודברים לא קשורים, ואני חושבת שאני יכולה להרגיש ברסיסים הקטנים והמפוייחים של הלב שלי נמצאים במקום שהוא אמור להיות,, והכאב שורף. למה לא עושים עם זה משהו?! אני רוצה לצרוח. אני מתרוממת מעט מן המיטה. "את בסדר?" הוא שואל בשקט. "אתה הצלת אותי?" אני שואלת, מגלה שהקול שלי צרוד. אולי מהצרחה מקודם. "א….כן." הוא מגמגם ממבוכה. "תודה." אני אומרת קצרות, והוא ממשיך לדבר. לרגע הוא מפסיק, ונשאר, מסתכל עלי. בדרך משונה כל כך. פתאום אני שמה לב כמה החיוך שלו תמים. ולא מעצבן. אני חושבת על זה שהוא תמיד היה שם.. ומה שאני עשיתי לו. הכאב הזה, עמוק עמוק בחזה, מעורבב עם האשמה, זה בלתי נסבל. יקח לו זמן להירפא. אני מקווה שלא הרבה.
שבוע עבר.
שבועיים.
שלושה.
ויום אחד, כמו כל שאר הימים, אריק בא לבקר אותי. וכמו כל יום, הוא מתיישב על הכיסא משמאלי, מספר לי איך היה היום בבית הספר. הוא מביא לי שוקולדים או פרחים. כל פעם משהו אחד. "החיים שלך הם כמו סרט אמריקאי, את יודעת?" הוא אמר וצחק. "אם ככה, זה החלק שהכול אמור להסתדר ולהיות טוב יותר" נאנחתי. "ובינתיים, זה לא נראה ככה" הוספתי והוא לא הוריד את ההבעה העליזה מפניו. "אולי.. לא מאוחר מדי" הוא ציין ואני שתקתי. "אולי" הוספתי ביובש. הוא רכן אל מיטת בית החולים, והרגשתי איך הלב החלש והעצוב שלי מתעורר לחיים. הוא קירב את שפתיו לשפתי, ואני הרגשתי אושר. זה לא היה אותו אושר שהרגשתי בחודש האחרון, מבולבלת ומאוהבת, אבל זה היה אושר מודע יותר. אושר.. בוגר יותר. "יודע מה? אני חושבת שאני אוכל להסתדר" אמרתי לו בחיוך כשהוא הרחיק את פניו. "גם אני" הוא החזיר לי חיוך גדול, והתקרב שוב, הפעם נשק לי נשיקה עדינה במצחי והתיישב לידי על המיטה. וכך – בפעם הראשונה מזה יותר זמן משאוכל לסבול, הייתי לגמרי בטוחה, וסמכתי על אריק במאה אחוזים, והפעם הייתה לי סיבה.
הרפתי את שרירי המתוחים, ושקעתי עמוק בתוך סדיני בית החולים. וכך – שאריק לידי, מלטף בעדינות, שקעתי בשינה אמיתית. שינה ששכחתי כבר כמה היא מתוקה. ובחלומי היחיד, המתוק והמחיוך, הצטיירו לי פניו של אריק – וזה היה מספיק.

ה ס ו ף