ספר מס' 1 – פרק 10

10
בדרך הביתה מבית הספר, הרגשתי מוזר. הסתתרתי בין שיחים, רצתי משיח לשיח, התכופפתי וקפצתי. אם זה היה ככה ביום רגיל, והייתי נזכרת במה שעבר עלי הבוקר, הייתי נהנת. צוחקת. אפילו, מחייכת. אבל בחילה תיפסה לי בגרון. פחד. פחד נוראי מהכול, ומשום דבר. פחד מבן אדם שלא יכול לצאת מהכלא, אבל איך שהוא, מצליח. איך שהוא כן. זה מה שמפחיד אותי. העפתי מבט מאחורי והתכופפתי מתחת לעץ רימונים. "הכול בסדר ליאה. אף אחד לא עוקב אחריך." אמרתי בקול לעצמי. "טוב זה לא בדיוק נכון" הקול המעצבן הזה, הקפיץ אותי, ובלי לשים לב, התחלתי לרוץ בפחד. "הי הי הי! תחזרי!" הוא צחק, ובבסופו של דבר לא עמד בזה והתפוצץ מצחוק על המדרכה. "מה אתה רוצה, אריק?" אמרתי בקול מעוצבן והתחלתי ללכת. הוא קפץ וקם, והתחיל ללכת לידי. "אז, מה קורה?" חייך אלי את חיוכו הדבילי והמגושם. "כלום" אמרתי, מתחילה להתייאש מהנסיון שלו להתאים את קצב צעדיו אלי. "אז, אממ. בקשר לעבודה הזאת בהיסטוריה…" אוי. זה מה שהוא רוצה. שכחתי לגמרי. "אוי! שכחתי מזה לגמרי!" אמרתי בהפתעה מוגזמת מאוד. "כן, אז.. צריך להגיש אותה שבוע הבא." הוא שלח אלי מבט מהוסס, וישר החזיר אותו למטה. "בסדר. אז.. כבר נראה." ניסיתי להתחמק ממנו, אבל הוא שינה נושא. "ובקשר ל.. בקשר לבחור הזה…" ברגע שהוא אמר את המילים, הגברתי את קצב המהירות. "אני צריכה ללכת! מאחרת!" התחלתי לרוץ, ולא הסתכלתי לאחור.
כשהגעתי למפתן הדלת, על המדרגות, הייתה מונחת, חמנייה ענקית, צהובה וריחנית. לחמנייה היה מחובר פתק קטן וצהוב. הלב שלי איים לפרוץ מתוך החולצה. התכופפתי, והרמתי את הפרח המדהים, המלא בריח של מייק. הפתק הזה מאותר בציור של חמניה, בו כתוב בכתב יד עגול ומסודר.
מקווה שהיה לך יום מקסים.
מתגעגע

המעריץ הלא כל כך סודי שלך, מייק.

לא התאפקתי. נשקתי ארוכות לפתק הזה. ולא יכולתי להוריד את החיוך הזוהר מהפנים. נכנסתי הביתה, שמה את הפרח באגרטל שקוף עם מים. הרגשתי כמו דמות מצויירת מהאגדות. אני הנסיכה, לבושה בשימלה ארוכה ומדהימה, שאי אפשר ללכת בה, עם נעליים לא הגיונית בעליל. מייק, הוא הנסיך. לבוש בחליפה מחוייטת ונראה מדהים, מחזר אחרי באצילות. גיחכתי. הגיחוך גדל וגדל, והפך לצחוק. צחוק כנה ואמיתי של אושר. וסבתא שלך? המצפון שלי הוסיף. איפה סבתא שלך עומדת בסיפור הזה?! היא לא. הודתי. הרכנתי את ראשי והצחוק פסק בין רגע. התיישבתי על המיטה, ודמעה ענקית התגלגלה על לחיי. היא הבהירה לי דבר אחד ברור.
אני חייבת לראות את סבתא עוד פעם אחת.

היידי ישבה על המיטה. היא נראתה מפוחדת. מכווצת. כל כך קטנה וחסרת ביטחון. היא לא נראתה כמו עצמה. "אז.. רציתי לדבר איתך" היא התחילה. הרימה את ראשה, ואני רציתי לצחוק. היא נראתה כל כך…. כמו ילדה קטנה. ברגע שנתתי את הסימן, חיוך קטן שיצא לי בלי כוונה אליה, היא קפצה בהתלהבות והתחילה לצרוח ולדבר. לדבר המון. מילים על גבי מילים, במהירות כזאת ובעירבוב, לא הבנתי כלום, גם אם הייתי מנסה. "לאט! לאט! לאט!!!" החזקתי אותה וניערתי אותה. "מי הבחור?" היא שאלה לאט, מדגישה כל הברה. "מייק" אמרתי קצרות. נהנת מהמצב. היא מאושרת בשבילי. היא לא דואגת. כמו אריק, או סבתא. אין ממה לדאוג. מייק הוא מושלם. "לא ביקשתי לדעת מה השם שלו!!!" היא התמוטטה על המיטה שלי בתיסכול. אני התחלתי לדבר, אבל לאט.נהנהת לענות אותה. "פגשתי אותו יום אחד כזה, ו..טוב הוא ממש מדהים. אני חושבת שאני מאוהבת." היידי קפצה בהתרגשות והמשיכה עם המילמולים הלא מובנים. אני נאנחתי ארוכות. פתאום היידי הפסיקה, והסתכלה עלי ישר בעיניים. "ליאה?" היא ביטאה את השם שלי באופן מהסס. כאילו אני לא אוהב את מה שאני הולכת לשמוע. "אני… אני קצת מפחדת." היא אמרה בהיסוס. "את, צריכה להיזהר. הוא.. את… פשוט תיזהרי." היא הסתכלה אלי, מחכה לתשובה. "ולמה לי?!" הרמתי את הקול, לא סבלתי את זה יותר. "למה למה למה לי?! בגלל איזה תחושת בטן מוזרה שלך ושל סבתא שלי ושל אריק, אני צריכה להפסיק לבלות איתו?" דמעות ירדו על לחיי. הייתי פגועה כל כך. "אני חושבת שאת קצת מגזימה" כמה שאני שונאת אותה. הטון שלה, כאילו היא מדברת עם ילדה בת שלוש. "אני לא מגזמה!!!!" כבר לא שמעתי כלום, או שדמיינתי, או שהיא אמרה מגזמה. אבל זה לא היה באמת משנה. רק רציתי להמשיך לכעוס, לא משנה על מה. "לכי מכאן! אני לא צריכה אותך! אולי את פשוט לא רוצה שאני אהיה מאושרת!" צרחתי, והיידי התחילה ללכת לעבר הדלת. "את בוודאי תיכעסי על מה שאני הולכת להגיד, אבל אני חייבת להגיד את זה" היא אמרה ברצינות, ופתחה את הדלת כדי לצאת. "את אובססיבית, וזה רגיל, אבל מסוכן. אני רק רוצה לעזור לך". הרמתי את הנעל הקרובה ביותר שהייתה, מגפי עבודה שהיו של אבא שלי. וזרקתי אותם הכי חזק שאני יכולה לעבר הדלת. אבל קול החבטה של המגף בדלת העץ סיפרו לי שהיידי לי הייתה שם. למשך שבריר שנייה, תהיתי, אם היא צודקת. למשך שבריר שנייה, הרגשתי רחוקה, יכולתי לבחון את כל העניין לא בעיניים שלי. אבל הייתי עיוורת. והרגע ההוא נגמר. גם אם רציתי, וגם אם לא, שקעתי כבר עמוק. עמוק מדי. ואני לא יכולה לצאת מפה. חזרתי לחזרה לעיניים שלי, והכעס שלי רק גדל.