סנט אחד חלוד #2

האוטובוס נסע בחשיכה ופנה מדי פעם לכל מיני רחובות. ישבתי במושב שלי והבטתי דרך החלון.
הדבר היחידי שרציתי היה את החיבוק הקטן והחמוד של הבת שלי הקטנה.
קראו לה אמה. והיא הייתה בת שמונה והיא תמיד מצליחה לעודד אנשים. כזאת היא, נמוכה וצוחקת עם תלתלים בלונדינים.
נזכרתי בה וחיוך קל עלה על שפתי.
הפנתי את ראשי ומזווית העין שלי ראיתי שהאפרו אמריקאי הביט בי. או שמא בחשיכה לא ראיתי טוב? הוא התכווץ בתוך המעיל שלו וכשהוא פקח את עיניו לפתע האישונים שלו נצצו.
הוא סגר אותן מיד.
לא הבנתי מה קרה לו הרגע אבל החלטתי להתעלם.
האוטובוס פנה פניה חדה ימינה והנהג עצר.
"הי, אתה..התחנה שלך…" אמר הנהג ופתח את הדלת של האוטובוס.
קמתי מיד וירדתי.
ברגע שרגלי האחת נגעה במדרכה הנהג מיד סגר את הדלת ומיהר להימלט מהרחוב המקולל ההוא.
ההתנהגות שלו לא ממש עזרה לי להתגבר על הפחד שצמח בי…
עמדתי מול הכניסה של סמטת "הוֹלִידֶדְסְ".
לרגע עברה בי צמרמורת ולא העזתי להיכנס לשם.
ריח של שתן עלה באפי וזכוכיות ובדלי סיגריות קישטו את המדרכה עליה עמדתי.
אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. אם אני עוקף את הסמטה אני מכפיל את הדרך שלי פי חמישה ואם אני עובר דרך הסמטה אני מגיע הביתה כמעט מיד. אבל הסיכון היה גדול מידי.
מי יודע אילו טיפוסים יש בפנים.
המחשבה על כך הפחידה אותי עוד יותר כאילו הייתי ילדון בן חמש. אבל גם כשגילי עוקף את העשרים, עדיין יש לי סיבה טובה למה לא להיכנס לשם.
אבל סיבה טובה לא פחות למה כן לחצות את הסמטה…
לפתע נדלק בראשי רעיון.
איך לא חשבתי על זה קודם!?!?
דחפתי יד לכיסי ושלפתי את הפלאפון לי.
בחיי, אני מטומטם, אני מטומטם! מלמלתי לעצמי באושר בעודי מחייג אל אשתי.
חיכיתי….
לא נשמעה תשובה.
חייגתי שוב.
היא לא ענתה. היא בטח ישנה.
חייגתי אל הבית.
לא ענו.
הבטרייה של המכשיר התחילה להיגמר.
לא רציתי לבזבז את כל הסוללה והחזרתי את הנייד לכיס המעיל שלי.
המשכתי לעמוד מול הסמטה החשוכה.. אני לא יודע כמה זמן עמדתי מולה, כשגלי אומץ ופחד גואשים בגופי.
לבסוף התקרבתי ונעצרתי כשנכנסתי לתחום החושך.
האור שפנס הרחוב האיר לא נמשך לאורך כל הרחוב.
לבסוף החלטתי לעשות מעשה.
פרצתי בריצה מטורפת כשרגלי בועטות מבלי שראיתי בבקבוקי בירה ופחיות. הקמתי יותר מידי רעש.
הלב שלי דפק בחזקה. הייתה לו סיבה טובה. המקום היה כל כך חשוך שלא ראיתי לאן אני רץ והתנגשתי בקיר.
מה?! אבל!!.. איך??? אני רצתי ישר כל הדרך! איך זה אפשרי שיש פה קיר!!
לא ראיתי דבר והיה נדמה לי שעוררתי כמה מפלצות חושך שניזונות מסמים ואלכוהול והן לא היו מרוצות.
מיששתי בטירוף את הקיר כדי לחפש איפה הוא נגמר והיד שלי נחתכה מחתיכת ברזל. זה שרף.
לפתע אור חזק של פנס האיר עלי.
הוא סנוור אותי וזה החליש אותי עוד יותר.
יד מחוספסת הונחה על העורף שלי ומשכה אותי אחורה.
כל הגוף שלי כאב.
היד לחצה על הצוואר שלי.נאבקתי על כל נשימה.
לפתע נהדפתי קדימה ונפלתי אפיים ארצה. ולפני שהספקתי לעשות משהו נוסף חטפתי בעיטה בגב.
התכווצתי והגוף שלי השתתק מהכאב.
מישהו בעט לי בבטן. הפה שלי היה פתוח אבל לא הצלחתי לנשום. התקפלתי.
הפנס התקרב אל העין שלי וסנוור אותי עוד יותר.
הרגשתי שמישהו מחטט במעיל שלי ומוציא מימנו את הארנק שלי, הנייד, עט… ואחרי שהרגשתי שהכל אבוד, הגוף שלי משותק מכאב ושודדים אותי מבלי שאני יכול לעשות דבר שמעתי צרחה של גבר והפנס נסוג מימני אל הרצפה.
נשמעו כמה מלמולים מפוחדים ולבסוף רעש של פנס נופל ומתגלגל על הרצפה.
שקט השתרר.
הצלחתי להקים את גופי למצב ישיבה אחרי שהתחזקתי מעט. בדקתי את גופי כדי למצוא דם אבל הדם היחידי שזלג מימני היה מכף היד שלי. קרעתי חלק ממעילי וחבשתי את עצמי.
לקחתי את הפנס העבה שהשאירו ולקחתי את חפצי.
זה היה מוזר עד מאוד.
למה המפיונרים ברחו ככה פתאום!?
הארתי על הרצפה לראות ממה הם נבהלו כל כך ולפתע האור של הפנס נעצר על סנט אחד חלוד שנצץ אלי כאילו הוא רוצה שארים אותו ואחזיר אותו לכיס.
אבל הפעם לא העזתי לגעת בו.
קמתי ולפתע הבחנתי באקדח שהיה קרוב מאוד לאיפה שהראש שלי היה.
אלוהים אדירים..
התכופפתי ואימצתי את הסנט לליבי. אין סיכוי שאני עוזב אותו עכשיו.
בעזרת הפנס מצאתי את דרכי.

כשנכנסתי הביתה, הדבר הראשון שעשיתי היה לחבוש כמו שצריך את כף ידי. חיטאתי את המקום באלכוהול רפואי וזה שרף בצורה זוועתית, אבל התגברתי.
טוב, אולי לא ממש. אשתי התעוררה מהאנקה ששחררתי. היא הביטה בי ממושכות עש שאני אמרתי "היי"
היא הביטה בי כמעט מזועזעת ואז אמרה בעודה מגרדת את ראשה.
"הבהלת אותי.."
"מצטער"
"אתה לא נשמע מצטער.. תגיד, מה קורה איתך?"
"אני מצטער.. הכל ממש הסתבך.."
"מה הבעיה להתנצל ולהודות שאיחרת את הרכבת?"
"אבל לא סתם איחרתי את הרכבת, אחר כך גם רדף אחרי חייל, נסעתי אוטובוס עם נהג מעוצבן, כמעט הרגו אותי ושדדו אותי בתוך סמטת הולידדס, ונחתכה לי היד"
אלן הביטה בי.
"מותק, זה לא מצחיק"
"אני נשבע לך שאני לא צוחק"
"אתה יודע כמה אמה הייתה עצובה שלא באת?"
"אני מניח שהיא ממש התאכזבה"
"אתה חייב לה פיצוי"
"אני אשלם את החוב"
"לא, טד, אני רצינית מאוד עכשיו"
"וגם אני! וג.. הנה! תראי אפילו רואה שנחתכתי?" הראתי לה את כף ידי החבושה עם כתם דם עמום.
"אוי, מותק.. ממה זה קרה?"
"אני לא יודע," שיקרתי "אבל אני צריך זריקת טטנוס על בטוח"
"קודם לך לישון, טוב?"
"לילה טוב, אלן" נישקתי אותה במצחה.
פשטתי את הז'קט שלי והסנט נפל. הרמתי אותו ושמתי אותו בתוך הארנק שלי.
לילה טוב סנט..