סכין בגב – פרק 1 [התחרות של אנונימי\ת]

ישבתי בבית. זה היה בשעה 12:00 בלילה. לא יודעת מה קרה לי שהתעוררתי בשעה כזאת. שמעתי את הטלפון מצלצל. ההורים שלי כבר ישנו, ואחי הגדול לא היה בבית. הוא כבר חודשיים לא בבית. לפני יומיים קיבלנו ממנו מכתב מהצבא, הוא אמר שטוב לא ובגלל זה הוא לא יוצא לשבתות בבית. ירדתי למטה על קצות האצבעות והרמתי את הטלפון. "הלו?" אמרתי. קיוויתי שזה יהיה פיטר. כבר שבוע שלא דיברנו. "בואי מחר בשעה שתיים עשרה בלילה. אני אחכה לך מאחורי מגדל אייפל, ליד עץ האורן שבקצה השביל. החבר שלך יהיה איתי. אל תאחרי ואל תביאי איתך אף אחד." הקו התנתק. הקול שבקע מהשפופרת היה צרוד ולא נעים. שפשפתי את האוזן, וקיוויתי לחזור לישון. עליתי עוד פעם למעלה והתכסיתי בשמיכה. לא הצלחתי להירדם. כל הזמן חשבתי על פיטר. לא הבנתי למה האיש שדיבר התכוון, רק ידעתי שמחר בשעה שתיים עשרה בלילה בדיוק אני אהיה מאחורי מגדל אייפל ליד עץ האורן הגדול.

קמתי בבוקר עם שקיות בעיניים. לא ישנתי אפילו דקה מהלילה המזעזע הזה. התלבשתי ויצאתי מהבית. כשהגעתי לבית ספר פגשתי את המורה שלנו, רבקה. "תגיעי לכיתה בשעה שמונה בדיוק. יש שיחת חירום." הנהנתי והמשכתי ללכת. הגעתי לכיתה. היא הייתה ריקה. התיישבתי במקום שלי וקשקשתי על השולחן. אחרי חצי שעה נכנסה לכיתה רבקה ואחריה חמישה תלמידים. רבקה עמדה ליד הלוח ושילבה ידיים. נכנסו עוד עשרים ילדים בערך ואז היא התחילה. "אתמול בלילה נחטף מישהו בעיר. אף אחד לא יודע מי זה. רק יודעים שיש לו עיניים כחולות ושיער חום." היא דיברה לאט. החוורתי. עיניים כחולות, שיער חום… זה פיטר. "שרה, הכל בסדר?" שאלה אותי רבקה. הנהנתי. גל של בחילה עבר בי וחטפתי צמרמורת. "אא… אני הולכת לשירותים…" מלמלתי ויצאתי מהכיתה. רצתי בכל המהירות שיכולתי הביתה. נשכבתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה. נפלתי בטעות על ערוץ החדשות… "בפריז, בשבוע האחרון, נעשה מעשה חטיפה. המשטרה מתחילה לחקור, אך בינתיים אין שום קצה חוט. כל מה שאנחנו יודעים הוא שלנחטף היו עיניים כחולות ושיער חום." דיבר הקריין וברקע נראו תמונות מטושטשות של כל מיני אנשים שמתאבלים על החטיפה. הרגשתי שדמעות מתחילות לזלוג על הלחיים שלי. הוריי היו בעבודה, והייתי לבד בבית. נרדמתי.

התעוררתי. לא יודעת מה השעה ולא יודעת כמה זמן ישנתי. קמתי והלכתי למטבח. הוא היה חשוך. הדלקתי את האור והסתכלתי על השעון. 11:56. שיט!!! יש לי עוד ארבע דקות להגיע למגדל אייפל. שמתי נעליים ורצתי בשיא המהירות לכיוון המגדל. תוך שתי דקות הגעתי. נראה לי ששברתי שיא עולמי בריצה. הסתכלתי למעלה על המגדל. "סוף סוף הסיוט הזה הולך להיגמר." חשבתי, אבל לא ידעתי שזאת רק ההתחלה…
.