סיפור ראשון שאני כותבת – חלק ג

הוא קם במהירות ונכנס לשירותים כדי לשטוף את פניו ולהתעורר סופית. הוא התלבש במהירות במכנס הג'ינס שלו ובחולצה הירוקה שהציב על הכסא בפינת החדר עוד מאתמול.
בדרך למטבח, שלא היה יותר מחצי חדר, הוא נזכר כי שכח להסתיר את הראיות.
הוא מיהר חזרה לחדרו, וליתר ביטחון סגר את הדלת אחריו. הוא פתח את התיק ששימש אותו בלילה של אתמול והסתכל בתכולתו. היה בפנים את המצלמה, כובע הגרב, אקדח, תרסיס פלפל וחבל.
הוא רוקן את כל הדברים לתוך המגירה מתחת למיטה שלו, לא לפני שהוציא את הפילם מתוך המצלמה.

הייתה לא מצלמה מיוחדת. שילוב של חדש עם ישן. המנהל שלו שלח לו את המצלמה בתור מתנה לרגל הצטרפותו לארגון. המצלמה הייתה עם פילם ועם כרטיס זיכרון. ממש ערבוביה שלמה. אבל הוא אהב אותה. כמו שהמנהל שלו אמר לו פעם, או אם לדייק שלח לו מסר במכתב, שהכי טוב שהחומר יהיה מוצק, ממשי, שאפשר לחוש אותו. לא דיגיטלי, שבשנייה אחת יכול להיהרס. יכול להיכנס לך לדוגמא וירוס למחשב ולהרוס את מה שעבדת עליו במשך שנים. הוא גם סבר כמוהו. לו עצמו לא הייתה בעיה עם המכשירים הדיגיטליים והוא הסכים עם כך שמי שהמציא אותם היה גאון ותרם רבות למדע האנושי.
אולם בכל זאת הוא לא תמיד סִמְפֵּת (אהד) את המכשירים.
היה בכך משהו מעיק, משהו שמחייב לשמור אותם תמיד נקיים וחדשים, ללא כל שריטה ונזק, לשמור על כך שלא יתקלקלו. וכמובן לשמור על עצמך מהם. הם פולטים קרינה ועוד חומרים רעילים ויכולים לגרום לקֵצֶר ולשריפה. לג'ונתן ממש לא התחשק שדירתו תעלה באש.
הוא יצא מהחדר והלך למטבח, ממלא את הקומקום במים ומחכה שהמים ירתחו. בינתיים, הוא פתח את דלת הכניסה, הרים את העיתון שהיה זרוק על השטיח וסגר את הדלת אחריו.
ג'ונתן פתח את העיתון והסתכל בעיון בחדשות מאותו בוקר.
'עוד מישהו נרצח' חשב לעצמו. במדינה הזאת אין צדק. כל רוצח ואנס מקבל במקום עונש מלון חמישה כוכבים ואנו האזרחים משלמים על ההוצאות שלו.