סיפור ראשון שאני כותבת – חלק ה

פטריק וג'ונתן יצאו מחדר המחשבים שבספרייה וירדו למטה במדרגות, בדרך הספרנית ראתה אותם ובירכה אותם לשלום.
"בוקר טוב, מיס ברנרד" השיב ג'ונתן ופטריק רק הניד בראשו לאות שלום. הם יצאו מהספרייה, הלכו קמעה, והתקרבו לעבר מכונית פג'ו גדולה ושחורה.
"שלך?" שאל ג'ונתן בפליאה.
"כן" השיב פטריק. "קיבלתי אותה רק לפני שבועיים".
הם נכנסו לרכב ופטריק התחיל לנסוע. חלפו להם כמה דקות עד שהם הגיעו לבית קפה קטן בפינת הרחוב. כל הדרך חשב ג'ונתן מדוע פטריק אמר לו לבוא איתו, למה הוא לא אמר לו שהוא סיים את עבודתו ויחכה להודעה חדשה. פטריק החנה את הרכב, שניהם נכנסו, ופטריק ביקש שולחן פינתי. המלצרית ניגשה אליהם ושאלה בחביבות "מה תרצו להזמין?" פטריק השיב " קפוצ'ינו" וג'ונתן אמר שהוא לא רוצה כלום.
"אולי בכל זאת?" ניסתה המלצרית לשכנע. "יש לנו מאפה טרי וחדש" הוסיפה.
ג'ונתן הסתכל על פטריק ופטריק החזיר לו במבט 'תזמין כבר ושהיא תלך'.
"בסדר" השיב ג'ונתן בחיוך עייף. המלצרית נפנתה מהם והלכה עם ההזמנות.
פטריק חיכה קצת עד שפצה את פיו לדבר שנית. הוא הסתכל על היושבים בבית הקפה. לא היו שם הרבה אנשים. אדם זקן אחד ישב בפינה המנוגדת להם, שקוע בעיתון. עוד שתי נשים מבוגרות ישבו ופטפטו להן בשלווה על הא ועל דא.
"תקשיב, המנהל רוצה לשלוח אותך לעוד משימה" פתח פטריק ואמר.
ג'ונתן הפך דרוך. עד כמה שהוא ידע המנהל היה מחלק את העבודות בין כולם כך שכל פעם נקראת לעבודה פעם בחודשיים ולא יותר. 'כנראה מקרה דחוף' חשב.
"הוא מאוד התרשם מביצועייך במשימות הקודמות והוא מרגיש שהוא יכול לסמוך עלייך. הוא הדגיש ואמר כי זו משימה שחשובה לו מאד באופן אישי והוא רוצה שלא יהיו שום תקלות" הוא הפסיק בשטף דיבורו, נותן לג'ונתן לעכל את הבשורה.
"מה הוא רוצה שאעשה?" שאל לבסוף.
פטריק בא לענות אך סגר את פיו ברגע שהמלצרית חזרה עם הזמנותיהם. "זה בשבילך" אמרה לפטריק כשהיא מגישה לו כוס קפוצ'ינו גדולה. "וזה בשבילך" אמרה לג'ונתן כשׁשֹמה לפניו את הצלחת עם המאפה. "בתאבון" אמרה והלכה משם.
פטריק לגם מהמשקה המהביל והמשיך בדיבורו. "הוא רוצה ש… הוא רוצה שתלך ללמוד בבית הספר" אמר.
ג'ונתן שבדיוק באותו רגע נגס עם שיניו בקרואסון ובלע אותו, החל להיחנק. הוא השתעל והשתעל, כולו הופך אדום.
פטריק נלחץ, אך לא ידע מה עליו לעשות. הוא חיכה לראות אם הוא יירגע משיעולו, אך במקום זאת הוא רק הפך אדום יותר יותר. הוא שם לב למלצרית שהגיעה במהירות. ג'ונתן החל להכחיל, והמלצרית תפסה אותו בתפיסת היימליך. היא לחצה עליו וג'ונתן הוציא את מה שנתקע לו בגרון.
"תודה" מלמל מבוייש, כאשר שלושת האנשים הנוספים ששהו בבית הקפה הסתכלו עליו.
"אין בעד מה" השיבה המלצרית בחיוך וחזרה לעיסוקיה.
ג'ונתן התיישב במקומו בשקט. מחכה למוצא פיו של פטריק. פטריק חשב לעצמו מה המנהל מצא בילד הזה.
"תזכיר לי" אמר לג'ונתן בשקט "בן כמה אתה?"
ג'ונתן לא ציפה לשאלה הזאת. אמנם כשהיה קטן הרבה אמרו לו כי הוא נראה בוגר יותר. החיים שלו ביגרו אותו במהירות בזה לא היה לא כל ספק, אבל הרבה זמן עבר מאז שמישהו שאל אותו זאת בפעם האחרונה.