סיפור ראשון שאני כותבת | פרק 2 – חלק 2

קסנדרה ומארק ששמו לב לפניה של ביתם מישל שהתקדרו, מיהרו לנחמה.
"או, חומד, את יודעת שהוא היה רוצה לראות אותך שמחה" אמרה קסנדרה.
"מישלי, אל תתעצבי, היום יום מיוחד. התחלה חדשה. אנחנו כל הזמן מתגעגעים אליו וזוכרים אותו אבל חייבים להמשיך הלאה." הוסיף מארק.
מישל רק הנהנה בשקט, מחזיקה את הדמעות בפנים לבל יתפרצו והיא תתחיל לבכות.
היא לא רצתה להיות במצב רוח רע ביום הראשון ללימודים אבל היה לה קשה מאוד לא לחשוב על אחיה האהוב.
"בואו נתחיל בארוחה, כבר נהיה מאוחר ואנחנו צריכים להספיק להגיע לעבודה בזמן ואת מישל לבית הספר, נכון?" אמרה קסנדרה.
מישל הסתכלה על אִמה במבט מופתע. "את עובדת בבוקר?" שאלה.
"כן" השיבה קסנדרה " החלטתי שלא יזיק לי קצת לעבוד בבוקר, הרי הבית בין כה וכה נשאר נקי."
מישל ידעה שלאִמה גם היה קשה לאחר מותו של אריק.
כשאריק היה בחיים הוא היה מביא הביתה חברים, היה מלכלך לפעמים את הרצפה בבוץ מנעליו ולא תמיד שומר על הסדר – כמו כל ילד בגילו. לכן אִמה נשארה בבית כדי לסדר אותו ולנקותו לאחר שאריק היה מבלגן.
עכשיו היא הבינה שאמא שלה לא רוצה להישאר מוצפת במחשבות עליו יתר על המידה ולכן רצתה לנקות את הראש על ידי כך שתעסיק את עצמה בעבודה.
קסנדרה העבירה למישל את קערת הפנקייקים ומישל שמה בצלחתה ולאחר מכן העבירה לאביה. היא לקחה את סירופ השוקולד ותוך כדי שהיא שופכת אותו על הפנקייקים חשבה באירוניה על הסמליות של הצבע השחור. צבע שחור מסמל בדרך כלל חושך, פחד, עצב, אובדן, שכול ומוות. אבל בצלחת שלה הצבע השחור נראה מאוד ידידותי- הוא שוקולד. שוקולד מתוק, שמסמל בדרך כלל שמחה ואושר ומהווה הנאה לכל מי שאוכל אותו.
'פרט לאנשים שרוצים להיגמל ממנו ולא מצליחים' חשבה בבדיחות הדעת.
זה בדיוק מה שאני מרגישה היום אמרה לעצמה בלב; שמחה מהולה בעצב. 'מעניין אם אי-פעם אצליח להשתחרר מעצבות זו' הרהרה.

הם סיימו לאכול וקסנדרה מיהרה לאסוף את הכלים המלוכלכים ולהשאירם בכיור.
"חני כבר תשטוף אותם" אמרה.
מישל כבר הסיקה מכך כי היא תהייה העוזרת שלהם בתקופה הקרובה.
מארק נעל את הדלת אחריהם ונכנס למכוניתו. "יום טוב" איחל לאשתו וביתו. "יום טוב" השיבו לו השתיים ולפני שנסע מישל התקרבה אליו ונשקה לו על הלחי. "אוהבת אותךָ" אמרה לו. "גם אני אותךְ" השיב ונסע.
"בואי" אמרה לה קסנדרה, ושתיהן נכנסו לרכב ונסעו.

* * * * *