עיני הרוחות – פרק ראשון: איננה (חלק א')

מים נוספים נשפכו על פניי, ואז התעוררתי.
מעליי היו השמיים, ומתחתיי חשתי בסדין. ובבת אחת נזכרתי בכל מה שאירע.
"איפה סידני?" התרוממתי בבהלה. כאב עז שהגיע מרגלי הימנית הכה בי, תפסתי בשריר התחתון של הרגל וראיתי כי היא חבושה.
"היא נעלמה, דיון." אמר אבי בקול שבור.
למשמע דבריו לא יכולתי לגייס שום מיתר בגרוני לכדי מילה, אפילו לא לכדי השמעת יבבה. נפלתי על גבי ועצמתי את עיניי.
זיכרון אפל ומזוויע החל לתת בי את אותותיו ולא נתן לי מרגוע.
פקחתי את עיניי והבחנתי בלהקה של שחפים חולפים מעליי. יכולתי לקרב את התמונה ולראות שרידים של שקית ניילון כרוכים סביב רגלו של אחד מהעופות.
"אבא.. העיניים שלי…"
"הם יהיו בסדר. נלך לרופא ברגע כשנצא מפה."
"וסידני?"
אבי הביט בי, ואני הבטתי בו, הוא הושיט את ידו ונגע בלחיי. שעונו של אבי שהונח על הסדין לידי הורה על אחת בצהריים, ונהר של דמעות שטף את לחיי.
שמעתי את אמי בקול עגום, "אני התקשרתי אליהם כשהיא רק התחילה לטבוע, וזה היה לפני הרבה זמן, והם הבטיחו שישלחו את סיור החופים, מה לא בסדר איתם קיית'??" אמי החלה למרר בבכי קורע לב ושמעתי את כיסא הים חורק כאשר היא התיישבה עליו. חשתי בטעמם המלוח של הדמעות, "התקשרתי אליהם שוב. אולי אתה תנסה הפעם?"
"ניסית לכתוב על זה לחברות שלך דרך הנייד? לכתוב על זה סטטוס ברשת החברתית כדי שאנשים יזמינו לכאן את כוחות ההצלה?" שאל אבי ולקח את הנייד.
"אני לא מצליחה להתחבר כאן לאינטרנט!" היא התייפחה.
אבי חייג והתקשר, "הצלה? יש כאן מקרה טביעה. החוף הוא אמברי, תשלחו את כוחות ההצלה לכאן! בתי בת ה-9, סידני, טבעה מול עינינו –ובבקשה, תעדכנו אותנו בכל התפתחות." אבי החזיר את הפלאפון לאמי וקרס חיוור על כיסא הים שלידו.
ניגבתי את דמעותיי.
"אבא, אין שום סיכוי למצוא את סידני שוב? איפה חיפשת אותה?"
"עשיתי כל שביכולתי, צללתי וחיפשתי אבל אין שום זכר. זה לא ייתכן שהיא תטבע שם, היא לא שחתה במים העמוקים!" אבי הביט בי מהורהר.
"אבא, אתה חיפשת בין הסלעים שלידם היא הייתה?" שאלתי, ואבי הרים את ראשו.
"למה שהיא תתחבא בין הסלעים?"
נעמדתי בקושי רב על רגליים, אבל הייתי נחוש והרגשתי שזהו רגע שעבורו אני מוכרח לתת את כל כוחותיי, "נשחה לשם שוב, ואני – " הצמדתי את שפתיי בכאב ותלשתי את התחבושות שלרגלי, "זה שום דבר, אני בסדר. אם משמר החופים לא ממהר להציל אותה, נלך לחפש אותה, עד שנמצא אותה, חיה או – "
"צריך למצוא אותה, דיון, וזהו." השיבה אמי בלחישה כואבת.
"אבא, אני לא יודע מה הכישוף שהפך את עיניי למה שהן כעת, אבל הן יכולות להיות לי לעזר רב. אני מצליח לראות דברים שלא ראיתי!"
אבי קם מכיסאו ונגע בגבי בעידוד, "בוא, אסור לבזבז את הזמן."
הבטתי אל הים, מעבר לכתפו של אבי, ואז ראיתי אותה.
התמונה התקרבה אליי, וחיוך החל לעלות על שפתיו. אולם שמחתי הייתה מוקדמת – הדמות הייתה לבנה כנר שעווה, והיא הייתה ילד.
"אבא, תראה – " הצבעתי ביד רועדת ואבי הסתובב.
"מה? היא איננה, דיון."
"לא, דמות אחרת, יושבת שם. אני רואה אותה!"
פתחנו בריצה לעבר הסלעים, כשכל אותה העת אני עוקב בעיניי אחרי הדמות הלבנה. זה נראה כמו רוח רפאים, חשבתי לעצמי, אבל לא נתתי לתקווה שזו סידני לדעוך. כשהגענו אל החול הלח קפצנו אל המים.
זו הייתה הפעם הראשונה בה שחיתי ביום זה, לאחר שמשקפי-המסתורין התלכדו עם הראייה שלי ושיפרו אותה. הראות מתחת לפני הים הייתה ממש כמו על היבשה, באיכות גבוהה למדי ולא חשתי צריבה בעיניים.
שחינו, אני ואבא, והדמות עדיין ישבה שם, על הסלעים. צללתי פעם נוספת וראיתי שהקרקע נפלה אל מתחת למטר וקצת, ואז הרמתי את ראשי.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך או אופן :)
(קישור להמשך הסיפור מופיע בהערה למטה)