סיפור ללא שם – פרק 1

רצתי מהיער , נפלתי , ומיהרתי לקום. מפי לא הוצאתי מילה , שהשומרים לא יתפסו אותי…
והרגשתי כתף בגב.
"ליליאן , את לא תוכלי לברוח!"
"מה אתה רוצה?!"
"מישהו רוצה לדבר אית…"
"עזוב אותי!!! די!!"
רצתי בכל הכוח , הבטתי אחורה וראיתי את השומרים רודפים אחרי.
"לא תתפסו אותי!" צרחתי.
מצאתי מקום מחבוא מושלם. שיחים ועצים , נשמע לי טוב.
"הינה אני!" אמרתי ונכנסתי לשיחים.
למה שונאים אותי? בגלל שאני שונה? בגלל שאני לא נראת בת אנוש? למה?!
אני ליליאן , בת 12 וחצי , שיער כחול קצר , עיינים בצבעים שונים , אדום וכחול.
נפלתי , שמלתי הכחולה התלכלכה מעט והמטרייה החליקה מידי.
"מה זה?"
"אמרנו שלא תצליחי לברוח , ונכון שצדקנו? אנחנו צריכים לבדוק אותך"
"למה?"
"בשביל לראות אם את בת אנוש או לא"
"אם יכאב לי , אני אכאיב לבוס שלכם!!! שמעתם?!!"
"את? להכאיב לבוס? ~צחוק~ בחיים לא תצליחי!"
"אולי אני קטנה ממכם ביותר מ19 שנה , אבל אני מסוגלת!"
"טוב , נעזוב אותך , אבל אנחנו נחזור!"
"לא מפחדת ממכם!" צרחתי שחיוך על פני.
יופי. עכשיו סוף סוף לבד.
"יופי , עכשיו נל…"
הרגשתי מין סחרחורת קלה ונשבעתי שלא יעצרו אותי.
"לא תצליח…" הסחרחורת התחזקה.
"מה קו…" הפעם כאב לי. הראיה שלי התרעפלה , ונרדמתי.
ומצאתי את עצמי בחדר , שקירותיו לבנים.
"מה זה?! איפה אני?! תגלו את עצמכם , אנשים ארורים!"
"תראו מי פתחה את הפה" יצא איש עם טוקסידו לבן והחזיק משהו בלתי מזוהה.
"מה אתה מחזיק?"
"מזרק" אמר האיש והתקרב.
"למה?!"
"אני צריך קצת מהדי.אין.איי שלך לבדיקות" אמר האיש ולקח לי את הזרוע.
"יקרה לי משהו?!"
"לא. סך הכל מזרק. את מכירה אותי כבר"
"מאיפה אני מכירה אותך?!" שאלתי והתכוונתי להשתחרר מהאזיקים בכוח.
"את תכירי , עוד מעט" אמר והזריק לי את המזרק.
"כאב?"
"לא"
"עכשיו בואי" אמר האיש והושיט את ידו.
"תן לי ללכת הביתה" אמרתי.