ספר מס' 1 – פרק 1

תחילת דבר – תוספת
שדות זהובים נפרסים על קילומטרים של קילומטרים. השמש השוקעת צובעת אותם באלפי גוונים זהובים וכתומים של יופי. באלפי משיכות מברשת עדינות שיוצאות ביחד תמונה מרהיבה כל כך, שקשה לקלוט אותה בתמונה בודדה. ציפורים לבנות וגדולות מניפות את כנפיהן ועפות במעגלים גדולים סביב השדות הבלתי נגמרים. אי שם, בסוף הפסים הזהובים שכאילו נמשכים עד אין סוף, במרחק יותר גדול בשביל לחשוב עליו עכשיו, נמצא כפר. בתי אבן קטנים, אנשים מתרוצצים ממקום למקום. קונים, מדברים, מבשלים. אבל זה לא חשוב יותר. שום דבר לא חשוב יותר מהשדות הבלתי נגמרים של החיטה, שמקבלת גוון אדום יותר ככל שהשמש שטה בזהירות לעבר היבשה. היום עומד להיגמר, אבל אני לא זזה אפילו מעט ממקומי. לא מראה שום כוונה לקום מכוך החיטה שסוגר עלי מכל הצדדים עלי. מאחורי ישנם עקבות. חורים בתוך שדה החיטה. לא טיבעיים, כאלה שרק אדם יכול לעולל. אני מציירת בדמיוני את ההתרחש בשדה לפני שעות. או היה זה לפני שנים? אני רצה בכל הכוח. לא עוצרת לרגע. אפילו לא כדי לנגב את הדמעות שלא מפסיקות לטפטף לכל עבר. בנקודה מסויימת, אני נתקלת באבן ומתרסקת על הרצפה. הבכי פוסק, ורק כלום נשאר. חור גדול שנדמה שלא יתמלא לעולם. לא רוצה לדבר. לא רוצה לחשוב. ואחרי כל כך הרבה זמן שאני בורחת מהמציאות, היא לא מוצאת אותי. המחשבות, הסיוטים הלא פוסקים האלה מפסיקים לעטוף אותי. אני משאירה את עיני פקוחות ומריצה את הזמן קדימה – אני עדיין כאן. לא מרגישה רעב, לא צמא. אני לא מרגישה יותר שמחה – כנראה שלעולם לא ארגיש. אני מרגישה כל כך ריקה, שלא משנה כמה חמצן אשאף – תמיד אשאר כלום. מעטפת בלבד שאין כלום בתוכה. אני מפחדת לעצום את העיניים – לתת לסיוטים לעטוף אותי ולגרור אותי לעולם ממנו אני כל כך מפחדת , המציאות. אז אני מתכווצת באותה תנוחה ומחבקת את רגלי בידי, לא מחכה. לא חושבת. השמש בינתיים שקעה עוד כמה סנטימטרים. זה לא משנה. אי שם – במקום רחוק מדי ועצוב מדי – מישהו מחפש אחרי. אולי יותר מאחד. אבל לי זה לא משנה. אני רוצה לשקוע בתוך הכלום, ולא להיות דבר.

חלק ראשון – החיים שלפני
1
"אז מה את אומרת? אני מחזיקה בידי שתי חליפות בגדים שאחת מהם הולכת לשמש אותי ביומי הראשון בתיכון. אני שולחת מבט אבוד אל חברתי, היידי, ששולחת אלי בחזרה חיוך עקום. היא בוחנת ארוכות את שתי האפשרויות, ובסוף מצביעה על אחת מהן. אני מעקמת את האף. "את לא חושבת שהיא טיפה מוגזמת?" אני מניחה אותה על המיטה הצהובה והרכה שלי ובוחנת – כל קמט, כל קצה חוט ותפר קטן. היידי מסתכלת עלי בהבעה מופתעת. "ממתי לך חשוב כל כך מבגדים?" היא שואלת אותי ברצינות. אני נאנחת אנחה ארוכה כל כך ולא עונה דבר. זה כי אני מנסה לא לשים לב לדברים החשובים באמת. כי אני מנסה לא לשים לב לחיים שלי. אני כל כך רוצה לענות לה, אבל לא אומרת דבר. תמונות עולות בראשי. צורבות חזק. משאירות חריטות שוטטות דם עמוק בלב. דקירות בלתי פוסקות וכל תמונה. כל צליל שנחרט בזיכרוני מאותן הלילות, כולם חוזרים ועוטפים אותי שוב בכל זמן שאני לא שומרת טוב טוב. צעקות. זכוכיות שבורות. דם על הרצפה. על הקירות. דם בידיים שלו ורצח בעיניים. יללת סירנה ואמבולנס המפנה גופה חסרת חיים. "ליאה!" אני מתנערת מהמחשבות ופונה אליה. "אז הראשונה?" אני מחייכת חיוך אומלל, מנסה בכוח להסתיר את סערת הרגשות המתחוללת בתוכי. "כן" היידי מחייכת אלי חיוך ענק, היא לא מבינה. היא לא מגלה. במיוחד בגלל שהיא לא רוצה לגלות. היידי הייתה תמיד קרובה אלי, ויש רגעים שהודתה לה בכול ליבי על כך. היא עזרה לי להסיט את המחשבות מאותו לילה. היא עזרה לי להכניס טיפה נורמאליות לתוך החיים שלי. להיות קצת כמו בת שש עשרה רגילה. קצת, לא הרבה. אם כל מה שהיא מנסה – זאת עדיין העמדת פנים בלבד. אותו מקרה לא קורה לכל בת שש עשרה טיפוסית. אחד לעשרים אני משננת את החומר הנלמד כמו ילדה טובה. אני מודדת אותה בפעם העשירית ומהנהנת לבבואתי במראה. אבל אני לא יכולה לשים לב לחולצה הלבנה הצמודה, למכנסי הג'ינס הכהים, המגפיים החומות ועגילי הקריסטל המנצנצים. אני גם לא יכולה לשים לב לשערי הצהוב – דהוי הפרוע כמו תמיד, נראה כמו חבילת עשבים שנתנו לילדים בגילאי גן להדביק לי על הקרקפת בשעת יצירה. לעולם לא אצליח להשליט בו סדר. לא שזה משנה. אני גם לא שמה לב לפני הבהירות והחלקות, המאותרות בקומץ נמשים מפוזר. לשפתי הסדוקות והרועדות בתנועה כמעט בלתי מורגשת. כל מה שאני יכולה לשים לב אליו אלה עיני הבהירות .כמעט אפורות. הניסיונות שלי לחסום אותן במסך של אדישות לא צלחו. הן פוחדות. מטורפות. מקרינות את כל הזוועות שעברו עלי. מספרות כל הסיוטים בלילה, המחשבות והתמונות. אני לא מפסיקה לנתק את מבטי מעיני, ומפחדת לצפות בבכי רק מלראותן. "ליאה!!!" היידי דוחפת אותי ומתבוננת בי שוב. איך היא לא שמה לב לכל מה שעובר עלי? איך היא יכולה לעמוד כל כך קרוב – וצמרמורת לא עוטפת אותה. פחד עצום. איך היא יכולה שלא להסתכל בתוך המסך לכל הפחדים הכי עמוקים שלי? לא להבין מה עובר עלי – או לפחות קצה חוט קטן ממנו. "אני חושבת שאני יודעת מהי הבעיה שלך" היא מסתכלת עלי בפנים מופתעות ומהססות. אני נזהרת, לא אומרת כלום. מפחדת ומצפה יחדיו לרגע שהיא תבין שאני מנסה להסתיר משהו. אם כי לא בהצלחה. "יש לך מישהו" היא מחייכת חיוך מסתורי, אני רוצה לפרוץ בצחוק, או בבכי. אני רוצה להטיח את ראשי שוב ושוב בקיר המלוכלך שלי, שקיבל גוון צהבהב עם השנים. היא באמת לא מבינה כלום. אני מנסה להזכיר לעצמי שזה טוב, אני לא צריכה לחשוש מכך שסיפורי יתגלה, אני יכולה לבטוח בטיפשות שלה, אבל בתוך תוכי אני רוצה לספר למישהו. לחלוק את הכאב עם מישהו אחר חוץ מהפסיכולוג היקר שממנה סבתא שכל מטרתו היא להרוויח כסף. בנוסף, אני רוצה לראות את הבעה המזועזעת שלה. להראות לה שיש דברים טיפה יותר חשובים מהאם התיק תואם לנעליים. אני מזכירה לעצמי שוב ושוב את החסרונות בלספר את זה. היא מסוגלת לספר את זה לכל מכרי. אין שום סיבה שלא תעשה זאת. וכעבור יום – אלפי עיניים ישלחו אלי. אלפי חיוכים מרחמים. אני מעווה את הפנים בגועל ומתחילה להאדים מכעס, כאילו שהיא כבר סיפרה לכולם. היא מפרשת לא נכון את הפנים האדומות שלי. "זה ג'ייסון?" היא מצחקקת בהתרגשות, "אולי אריק?" אני מתחילה לארגן את האי סדר שפשט על חדרי. והיא בינתיים מתחילה לקשקש על עוד מליון בנים שהיא חושבת שהתאהבתי בהם. בנים. אני נושפת בכעס. אני לא עולם לא אסמוך על שום גבר בחיי. לא אחרי מה שקרה לאמי. אני נאבקת בדמעות שמאיימות להשתלט עלי. אסור לי. ולא משנה כמה זה מפתה, אני בשלב ההתגברות, ואני צריכה לנסות להדחיק את הכאב. הדמעות והזיכרונות. "את צריכה ללכת" אני אומרת בקול חנוק וקשה להיידי, בלי אפילו להסתכל עליה. היא קמה בזהירות ומדלגת בקלילות לעבר הדלת. היא כבר רגילה ל"התקפי הכעס" שלי. התיישבתי על המיטה וחיבקתי את רגלי בידי בחוסר אונים. התחלתי לכעוס כל כך, תיעבתי אותה, את התלתלים השחורים הקופצניים שלה, את עיניה הירוקות הסקרניות תמיד, ואת שפתיה האדומות שלא מפסיקות לקשקש אפילו לשנייה אחת. לא סבלתי את הבגדים הצבעוניים שלה. לא יכולתי לראות עוד שנייה אפילו סנטימטר אחד מהיידי. לא לשמוע עוד מילה אחת. אני הולכת למטבח ומכינה לי כריך גדול ומנחם. אוכלת אותו בביסים בודדים וקולטת שהמקרר כמעט ריק. הבית דמם, כרגיל. סיפור ה- "ההורים טסו לחו"ל" לא יתפוס עוד הרבה זמן, וסבתא דוחקת בי לבוא לגור אצלה. היא לא רוצה שאני ארדם בבית ריק, או מה שהיא יותר פוחדת ממנו, עם מי אני ארדם בבית ריק. וזה לא משנה כמה פעמים אני אומרת שאין סיבה לדאגה, שהכול מיותר. היא עקשנית. די נוח לי עם הלבד. לא, לא נוח, אלה עדיף. אני די בטוחה שלראות את הפנים המזועזעות של סבתא כשאני קמה בצרחות מהסיוטים כמו בכל לילה, זה לא מחזה מלבב. זה יגמר בסופו של דבר, אני יודעת. אני אצטרך לספר לכולם למה אני גרה אצל סבתא שלי, למה אבא שלי לא נראה בציבור. על אמא הם יודעים, כלומר, היינו חייבים לספר למשפחה הקרובה, להזמין אותם להלוויה. והשמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים. אבל חוץ מכמה אנשים קרובים במיוחד ובעלי מקצוע, אף אחד לא יודע את הסיפור האמיתי. אבל אני כן. אני לא יכולה לשכוח אותו, לא משנה כמה אני אנסה. אני מכניסה את הצלחת לכיור ושוטפת אותה. השקט האינסופי הזה, שלעולם לא יתמלא, שורר בבית. אני נכנסת לחדר השינה ובחוסר רצון נשכבת בן הסדינים, מפחדת לתת לסיוטים להשתלט עלי. אני עוצמת עיניים בחוזקה, ומצפה בכוח לאור הבוקר.