סיפור חדש – החוקר (פרק 2)

התחלתי לעבוד ולהכיר את דרישות היחידה. נכנסתי לחדר שעל דלתו היה כתוב "יחידת החקירות יהלום – חדר איסוף נתונים ומידע".
החדר הזה היה מאוד יפה ומפואר, חדר שנעים לעבוד בו. החדר הזה היה מצוייד בהרבה אביזרים כמו מזגן, מחשב משוכלל, מדפסת, טלפון, שולחן עבודה וכיסא. ישבתי על הכיסא והתחלתי לעבוד. במחשב הייתה תוכנה שבה הייתי אמור לאסוף את הנתונים שאני מוצא על הרצח או הפשע באינטרנט או בכל מקור אחר ולאחר מכן לשלוח את זה למשטרה רגילה. על השולחן שלי היו מונחים דפי מידע ועובדות על הרצח שהתרחש בנתניה. לקחתי את הדפים לידי והתחלתי לקרוא:
"רצח שהתרחש בעיר נתניה בתאריך ה-15.9.2012 – דפי מידע.
* הרוצח/ת ככל הנראה שדד אישה מבוגרת כבת 80 והרג אותה.
* הרצח התרחש בשעה 10:30 בבוקר יום שני.
* הרוצח ככל הנראה השתמש באולר.
* תגובות עוברי האורח: "בחור צעיר כבן 30 רכוב על אופנוע עצר בשולי הכביש, תקף את הקשישה, הכה אותה והותיר אותה לדמם על המדרכה. הוא חבש קסדה ולבש חולצה לבנה עם פסים אדומים."
מיד עברה בי המחשבה שאני חייב למצוא, או לפחות לסייע למצוא את הרוצח, כי כל דקה היא קריטית בעניין הזה. לרוצח בטח יש דרכון והוא יכול להיעלם בכל שנייה.
עברה שעה של חיפושים ולא מצאתי משהו חדש, רק את העובדות שהיו כתובות בדפים. הרגשתי מתוסכל מאוד. האם אני והיחידה נצליח למצוא את הרוצח? רציתי לעשות רושם טוב על המפקד ועל החוקרים, ולהוכיח להם שאני יכול לפתור תיקי פשע מסובכים.
תוך כדי שאני מהרהר נכנסה מיכל לחדר.
"הצלחת למצוא משהו?" שאלה.
"עדיין לא…" עניתי לה באכזבה.
"כדאי שנזדרז, יש לנו רק כמה ימים ואז יונתן ועידן, החוקרים הסמויים, צריכים לצאת לשטח כדי לחפש את הרוצח" אמרה מיכל.
"אני יודע… מצאת משהו חדש?" שאלתי במהירות.
"עדיין לא, אבל אני עובדת על זה" אמרה והתיישבה בכיסא עם שולחן אחר בחדר.
חזרנו לעבוד. מיכל רוזן הזאת די נחמדה. רצינית מאוד, אבל נחמדה. המשכנו לעבוד. לפתע צלצל הפלאפון שלי. מיהרתי לענות.
"הלו?"
"צהריים טובים, אייל, זה אורן בן דור" אמר אורן.
"צהריים טובים, המפקד" עניתי.
"תשמע, אחר הצהריים בשעה 17:00 אתה ויונתן גבאי תיסעו לנתניה לדבר עם האנשים שראו את הרצח. תצטרכו להרכיב קלסתרון של החשוד ברצח הזה. אתם תשאלו את אותם אנשים, הם יענו לכם לפי זכרונם ויחד איתם תרכיבו קלסתרון." אמר המפקד.
"ברור, הפקד" אמרתי וניתקתי.
בשעה 17:30 בדיוק יונתן ואני היינו מוכנים ועלינו על הרכב. אני נהגתי ויונתן ישב לצידי. יונתן התחיל לשאול אותי שאלות על חיי.
"אז איך הגעת ליחידת יהלום?" שאל יונתן.
"הייתי בשב"כ, אז הציעו לי לעבוד פה. איך אתה הגעת? אתה מאוד צעיר. בן כמה אתה בכלל?" שאלתי.
"אני בן 18, והגעתי לפה אחרי קורס חוקרים" ענה יונתן.
"איך עברת קורס חוקרים? אתה ממש צעיר" שאלתי בפליאה.
"אבא שלי עבד פה פעם ופרש, וראו שאני מתעניין בחקירות, אז הציעו לי להשתתף פה. אני עובד פה במקום לשרת בצבא, כי יש לי פרופיל די נמוך בגלל ניתוח שעברתי כשהייתי קטן." ענה יונתן.
יונתן הוא בחור ממש טוב ונחמד, אבל ממבט ראשון בכלל לא הייתי מעלה בדעתי שהוא חוקר. הוא נער שרירי ורזה, שיער שחור חלק, עיניים חומות בצבע דבש… אם הייתי עובר על ידו ברחוב הייתי בטוח שהוא דוגמן או משהו…
נהניתי לשוחח עם יונתן אך לצערי השיחה נקטעה מכיוון שהגענו.