סיפורה של מריסה

פרק 2- פגישת הוריה !

אחרי שיצאתי החוצה, היה כבר 9 בערב. בדיוק רציתי להיכנס לתוך מיטתי ופתאום נכנס רן לחדרי. נורא נבהלתי וקפצתי למיטה, והתחבאתי מתחת לשמיכה עד שרן הראה את פנוי והתוודה על ביקורו.
הוא התיישב על מיטתי וחייך כנבוך. אמרתי:
"הי רן .., מה אתה עושה פה?"
ורן ענה לי: "אה, רק רציתי להגיד לך שאני מצטער על המקרה שקרא בדלפק. פשוט הייתי כל כך מרוכז בדפים ולא יכולתי להסכים לך, כי זה לא היה ברשותנו, הטלפון". עניתי: "עכשיו הבנתי, כי בגלל התקרית נעלבתי על יריב ובמיוחד עלייך, כי כל דבר שהייתי מבקשת ממך, תמיד היית נותן לי, ועכשיו חשבתי שהשתנת…, אבל לא ! אתה אותו רני רן מצחיק וכיפי".
התחלנו לצחוק שנינו. לבסוף הוא אמר לי לילה טוב, עניתי לו גם כן. כשהוא בא לקום מהמיטה, תפסתי את ידו והוא הסתובב עליי ואמרתי לו: רן, אתה כמו אחי שאף פעם לא היה לי". הוא חייך אליי חיוך מתוק ויצא.
ותוך 5 שניות נרדמתי עם חיוך על פני.
בבוקר, ממש לא רציתי לקום. ממש פחדתי והתרגשתי מפגישת הורי.לבסוף קמתי מהמיטה וכשהתכוונתי ללכת לחדר האוכל, ראיתי פתאום את אלייה, הולכת לכרתי, אמרתי לה באוזן: "היום אני הולכת לפגוש את הורי !!!"
היא צעקה: "וווווווווווווווווווווווואווווווווווווווווו !!!!"
עניתי לה מיד: "שקט ! כולם מסתכלים…".
נכנסנו לחדר האוכל התיישבנו במקומות הקבועים שלנו וחשבתי לעצמי בלב: "או זו הפעם "האחרונה" שאני יושבת כאן לאכול, אולי אחזור הביתה, ולא אראה יותר את חבריי "היתומים".
האוכל היה טעים, אבל כל הזמן התרוצצה בי אותה שאלה …
לכל מקרה הכנתי כבר תיק "פרידה" שמתי בגדים, בקיצור הכל שמתי למזוודה (כדי להיות בטוחה שאני עוזבת).
לקחתי נייר מכתבים, עט אדום והתחלתי לכתוב:
לאנה ואלייה היקרות,
הייתן חברותי הטובות ביותר, שתכין, הכי טובות.
אני יודעת שזה נשמע כמו פרידה אחרונה, וכן, זו פרידה … אני אוהבת אתכן, ואתן הייתם ואתן גם עכשיו משפתחתי לעד !!! אני ממש מקווה שנוכל להמשיך להיות חברות ומשפחה ולכן אני משאירה לכן טלפון, שבכל פעם שתרצו להתקשר אלי תתקשרו. הטלפון הוא : 04-6567331.

הנחתי את המכתב על השולחן בין שתי המיטות שלהן.
נאנחתי אנחה קלה, לקחתי את המכתב שכתבו לי הורי והלכתי לקבלה.
כשהתקרבתי מיד עשיתי את המספר שכתוב במכתב. לפתע אימי שוב ענתה לי ואמרה: "כן ?"
אמרתי: "שלום ! מדברת שוב מריסה רוסו".
אימי ענתה מופתעת: "מריסה ? מה שלומך ? נו, חשבת על הצעה ?" עניתי: "כן, אפשר להיפגש היום בפארק העירוני בספסל ליד עץ האלון".
האם ענתה מיד: "כן !!!!אני אלבש חצאית לבנה ושערי חום –שחור, כך תוכלי לזהות אותי".
אמרתי: "בסדר !, אני אלבש מכנסיים שחורות, וקשת צבעונית".האם אמרה: או-קיי, עכשיו אנו צריכות לקבוע זמן….
"עניתי: "4 וחצי מתאים ?"
ענתה: "כן מתאים לי !!!!"
ניתקתי ורצתי להתארגן, השעה הייתה 15:45 וכבר הייתי מוכנה. יצאתי החוצה ונפרדתי מהכול, עשיתי סיבוב נוסף בכל בית היתומים, ואפילו נראה שהזלתי דמעה.
השעה הייתה 16:15
אני כבר הייתי בכיוון הפארק והבחנתי בשני אנשים, אחד עם כובע והשנייה כמתואר "אימא שלי", אבל המשכתי ללכת. התיישבתי על הספסל וליבי דפק כהוגן.
לפתע ראיתי את אותם האנשים עם הכובע ותיאור אימי והבנתי שאלה הם. שאלתי אותם: "שלום. שמכם הוא חיים וליאורה רוסו ?" הם ענו: "כן, לא יכול להיות שאת מריסה.." עניתי: "אני מריסה .. אתם הורי ?!"
מיד רצתי לחבק את שניהם חזק מאוד מאוד !!
הם ענו: "אוו, מריסה ! אנחנו התגעגענו אלייך !!!!"
התיישבנו על הספסל, אני באמצע ושאלתי אותם: "תגידו, הורי, זה אומר שאת תיקחו אותי חזרה לביתי האמיתי?"
הם ענו לי: "כן את חוזרת אותנו".