סיפורה של מריסה

פרק 1- מכתבייה של מריסה !

כשהייתי בת 2 וחצי , הורי שלחו אותי לבית יתומים.
כל הזמן הם כתבו לי מכתבים. וכמובן, לא ידעתי לקרוא אותם, לכן הכינו לכל ילדי בית היתומים קופסא מיוחדת ובה מכתבים שההורים שולחים (למי שיש הורים) ולאלה שאין הורים, המטפלים והמטפלות דואגים לכתוב להם מכתבים אישיים.
כאשר גדלתי, סיפרו לי על הקופסא המיוחדת שבא יש מכתבים. ביקשתי מאחת המטפלות את הקופסא שלי והיא אמרה שהיא לא מוצאת אותה. נלחצתי נורא ולא ידעתי מה לעשות. הייתי במין סיטואציה של כאב ופחד, ולא ידעתי מה לעשות קודם: לכעוס על המטפלים שאיבדו את הקופסא שלי או לבכות על כך שאין קופסא ושאולי הורי לא כתבו לי בכלל, כאילו ששכחו שאני קיימת.
הלכתי לחדרי המשותף, התיישבתי על מיטתי ולפתע ראיתי על השולחן מולי קופסא.
התקרבתי אליה והיה כתוב עליה:
"מריסה"
והתחלתי לקרוא את המכתבים שהיו בקופסא:
למריסה המתוקה,
אנו מאוד דואגים לשלומך וחושבים עלייך כל כך ..
מיד סגרתי את המכתב הנחתי אותו בצד מיטתי והתחלתי לבכות.
ניגבתי את הדמעות והמשכתי לקרוא:
כל הזמן אנו יושבים ועומדים, בוכים ואפילו כועסים, אנו מאוד מתגעגעים.. ורוצים לבקר אותך שוב !
אם את רוצה ליצור איתנו קשר, אנו זמינים 24 שעות לטלפון מימך. הטלפון שלנו הוא: 04-6567331.
הסתכלתי על המכתב כל כך קרוב שאפילו חיבקתי אותו חזק. אלייה ואנה נכנסו לחדרי, וראו שאני בוכה. הן התקרבו אליי חיבקו אותי ושאלו אותי מה קרא.
הרגשתי שהדמעות חונקות את גרוני, והגה אני לא יכולתי להוציא מפי.
אנה ראתה שאני מחזיקה בידי מכתב, היא לקחה אותו בעדינות והתחילה לקרוא. כאשר סיימה הסתכלה עליי במבט של: "עכשיו אני מבינה למה את עצובה".
אלייה, שלא הבינה מה קרא התיישבה באמצע וחיבקה את שתינו. דנה, המטפלת שלנו נכנסה לחדרינו וראתה שאנחנו יושבות ביחד מחובקות ובוכות.
לפני שיצאה מהחדר הסתכלה עלינו והלכה. כשהיא חזרה היא הביאה איתה שלושה כוסות מים ושלושה תפוחים.
התחלנו לאכול ולשתות בו זמנית עד שדנה אמרה את השאלה המכריעה:
"למה את בוכות ?"
אלייה, קמה ראשונה, התאוששה ואמרה: "מריסה קראה מכתב והתחילה לבכות, אנה לקחה את המכתב, קראה גם היא אותו התחילה לבכות, ובגלל האווירה הלא נעימה שנוצרה פה הצטרפתי לבכי ולדיכאון".
אנה גם קמה ואמרה:" אלייה צודקת !"
ואני, שעדיין ישבתי על המיטה ניגבתי את הדמעות ואמרתי בקול חלש: "הן צודקות, קראתי מכתב, שקרע את ליבי לשנים".

אחרי השיחה המעמיקה עם דנה, הלכתי לשירותים עם דף המכתב. שמתי את המכתב עצמו על הרצפה, ושטפתי את פני. לאחר שנרגעתי יצאתי מהשירותים והלכתי "לקבלת בית היתומים".
כשהגעתי לקבלה ראיתי את יריב ורן. הם עמדו מאחורי הדלפק עם ניירות ומכתבים.
שאלתי אותם: "שלום בנים. אני יכולה לעשות שיחת טלפון קצרה "?
הבנים הסתכלו אחד על השני, הסתובבו אליי והנידו את הראש לשלילה.
נורא נעלבתי, והתרחקתי מהקבלה.
אחרי מספר דקות ראיתי שרן ויריב הלכו, בשיא כוחי רצתי לקבלה. נכנסתי מאחורי הדלפק, לקחתי את הטלפון וחייגתי להורי.
כשחייגתי דמעות שימחה ירדו לי.
לבסוף, קול מוזר ומשונה ענה לי.
אמרתי: "שלום, אפשר לדבר עם אחד ההורים ?"
הקול החלש ענה לי: " עם מי אני מדברת ?
עניתי: "עם מריסה רוסו !"
פתאום הכול החלש התחזק וענה לי: "מריסה ? מריסה רוסו ?! וואו, אני כל כך מאושרת כל חיי חיכיתי שתגדלי ותתבגרי ותתקשרי אלינו !!!!".
פתאום השתתקתי. לא ידעתי מה להגיד.
אמרתי לה בקול חלוש: את האימא הביולוגית שלי שמסרה אותי לבית יתומים ?
האישה ענתה: "כן מריסה, חמודה, אני אימך, ליאורה שמי. ושמם אביך הוא חיים".
עניתי: "קראתי את המכתב ובו היה כתוב שאתם זמינים 24 שעות לטלפון ממני. ושאתם רוצים להיפגש איתי. אז … אני מסכימה להיפגש. תדברי עם אבי ואני אתקשר עליכם בעוד כמה ימים".
ניתקתי את הטלפון נהייתי מאושרת, אבל היה לי קצת פחד בנוגע לזה. הפחד שאם אני אראה אותם, הם בטח יספרו לי דברים שבחיים לא ידעתי עליהם, וזה מה שמפחיד אותי.
הלכתי לחדר שלי, והמשכתי לקרוא את המכתבים. בחוץ ילדים עוד שיחקו, והשעה הייתה 4 וחצי. פתאום, מתוך כל ערימת המכתבים שהיו שם, ראיתי מין משהו מוזר והוא עטוף בנייר צבעוני. לקחתי אותו, ופתחתי בעדינות וראיתי שכתוב:
"מריסה, ליאורה וחיים לנצח !"
זו הייתה תמונה משפחתי, שהינו כולנו ביחד.
שוב הדמעות הגיעו וחנקו אותי שוב, אבל הפעם אלייה ואנה לא היו בחדר בשביל לנחם אותי.
לקחתי את הווקמן שלי ויצאתי החוצה לנשום קצת אוויר.