סיפורו של הסוכן נ'- 1

בוקר של גשם. החלון מראה אפור וקולות רעמים נשמעים מרחוק. הוא מתעורר לאיטו במיטה החמה. מסרב להקשיב לשאון החורף המתדפק על חלונו. על השידה בדלי סיגריות ושאריות קפה, כאילו מרמזים על שאירע מס' שעות לפני. שברי זיכרון מרמזים על ליל אמש- קול צעקה רמה, שברי זכוכית מתנפצת, בשר נצרב ממגע יד- ואז דממה. למושג דממת מוות לא הייתה אף פעם מוחשיות גדולה מזו. ואז זה מכה בו, בהקבלה מדהימה ומתוזמנת להפליא עם קול הרעם בחוץ. הוא משפיל עיניו למרגלות המיטה. השיער הארוך, הגולש, כאילו הוצא מהקשרו. נשפך כמפל עדין לרצפה הקרה. המשכו לגוף נטול חיים שרוע ברוך וברוגע חסר הגיון. רק הלובן המוגזם של הגוף העירום מעיד על שאירע..
הוא מעולם לא היה אדם סביר. מיוחד במינו, קצת שונה, יוצא דופן- כל חייו שמע אימרות שפר המנסות ולו במעט לאפיינו באופן שלא יפגע יותר מידי. שלא יוריד מערכו. שכן בחברה בה גדל מדובר בגזר דין מוות. חייב ללכת בתלם, לרצות. לא לייצר פגם בקו הייצור המושלם שנקרא משפחת איקס. הסביבה בה גדל נצבעה בצבעים ברורים וחד גוניים. זה המסלול, זה התלם- קדימה צעד. לא לסטות ימינה או שמאלה וגם לא להביט. כאילו שמא יראה את פיתויי העולם המקביל, המנוכר. זה שבני אלים לא מתהלכים בו. כבר מילדותו קרא תיגר בדרכו. העניבה הייתה תמיד קצת רפוייה, השיער לא נאחז בג'ל המשוח כראוי- אפילו חתך הדיבור לא ייצג נאמנה. אבל כוחו של הגן גבר על כל אותן נפילות. אותו גנום שעבר מדור לדור כחוט השני לא פסח גם עליו. נסיונות פתאטיים של קריאת תיגר כמו נעלמו מעיני הסביבה ונבלעו בהילת הנורמאליות המזוייפת. רק הבחנות של הקרובים לו ביותר גרמו לו להבין שמשהו בו מצליח לסטות ולו במעט מדרך המלך הבטוחה.
היום הוא אדון לעצמו, גבר שבגברים. מלח הארץ. סיים בהצטיינות יתרה את מסלול החיים הברורים מאליהם. תנועת נוער, קצין מצטיין, אקדמאי מבריק- הכל הלך יותר מידי חלק. השנים שעברו הגבירו את תאוות שבירת המוסכמות. הוא מעולם לא העז יותר מידי. לא הקשיב לרחשי ליבו. רק התורה הכתובה של המסלול שיועד לו הייתה לנגד עיניו. בנחישות עיוורת צעד בבטחה לתוך כסא המנהלים של אבא. הלוגו הזוהר של חברת הענק הנושא את שם משפחתו צרב בעיניו. דבר לא העיד על הסערה המתרחשת בתוכו- תוך פרק זמן קצר שלט בחומר. הכיר את כל רזי המקצוע. השליטה ביד רמה גם היא נגועה בגנום המופלא. כולם רחשו כבוד מובן מאליו ואפילו היריבים פינו את שביל ההצלחה בקלות יתרה. אבל הבעבוע שבתוכו לא פסק. לא נתן מנוחה. הוא ידע שיצטרך להמשיך ולהדחיק את תשוקת החיות הבוערת בו כפי שעשה כל חייו.

ואז הגיעה ליז. אם בילדותו חלם ודמיין את אותו אירוע מכונן שיגרום להר הגעש בתוכו לפרוץ בעוז- כך בדיוק היה מצייר אותו. בצבעים עזים שאינם מוכרים לו, ביופי שלא ניתן לתארו במילים. העולם שהיה בונה בדמיונו היה רק הקדמה חלושה לדבר האמיתי. משהו בעיניה של ליז היה המפתח לעולם המקביל. היא עמדה שם כפסל של גאודי- זקופה ותמירה, גאה, גופה מתפתל בחושניות מכאיבה. צווארה הארוך, הקמור כצוואר ברבור החזיק בגאווה את גולת כותרתה. הניגודיות העזה בין היופי העדין לבין המבט הקודר- היה לא מובן. כאילו לא שייך לפה. אבל הלם בו ככישוף.
את הבושה וההלם בעיניה של אימו לא ישכח לעולם. הרי האישה שהציג כפלא השמיני היא עובדת זוטרה. פועלת שחורה. הדם שזורם בה אינו כחול מספיק. רק הוא יכול היה לשמוע את הרוק המחליק בגרונה כאילו מסרב להמשיך בדרכו פנימה. היא הביטה בפליאה בליז היפה ובירכה אותה בקול חנוק בטרם נעלמה בירכתי הבית. נורא קל להיעלם בתוך אחוזת פאר. לכל בושה יש חדר שניתן להסתגר בתוכו ולכלוא את הכאב עד יעבור זעם. הוא אחז בידה של ליז ונעלם לחדר הבושה שלו. אותו החדר בו גדלו כפרא כל מאווייו. בעודו פוסע במעלה המדרגות יכל להרגיש בגבו את עיני אימו ננעצות וחודרות כאילו מנסות לעצור את הפרץ. בתוכה פנימה ידעה שהיום יגיע. היום בו הנורא מכל ייגע בחייה המושלמים לכאורה ויסיטו אותו לשוליים. היא רק לא שיערה את עוצמת הנפילה בהגיעו לשוליים. התהום שנפרשה מתחת הייתה כה עמוקה עד כי העתיד לבוא ישנה סדרי עולם.
(המשך יבוא..)