סיגריות קמאל ודן דן פרק 1

שנת 2020
השנה שהחלטתי שאני מספיק בוגרת
כדי להשתכר בסילבסטר,להתנשק עם דן דן,
ולהתחצף למיסיסז איגורוב.
הייתי בת 16 בקושי,תמיד הלכתי בבטחון מסוים עם חברות שלי,קטיה מימין וליסה משמאל.זה פשוט היה עוד יום רגיל בבית הספר הלכנו על פני שורת הלוקרים בשילוב ידיים,זה כן היה יום שונה בקצת,קטיה גילתה אתמול שהקראש המסכן שלה שלסטוב כבר לא אוהב אותה,תמיד תהיתי למה כולם קוראים לו שלסטוב,ומי התחיל את זה בכלל,קוראים לו דניאל,ואיך הוא בחיים לא מרגיש מצחיק שקוראים לו בשם המשפחה שלו, אני לדוגמא לא הייתי עומדת בעובדה שאנשים יתחילו לקרוא לי מילטו,קטיה פעם עשתה את זה,וקיבלה מבט מאיים ודחיפה ממני.
קטיה היא המצחיקה של החבורה . היא בחיים לא בדכאון או עצובה.חוץ מכמה פעמיים שמצאתי את עצמי מבריזה מלשון שעתיים לשבת איתה בשרותיים ולהרגיע אותה בגלל משהו שקרה במשפחה שלה.
אבל זה ממש נדיר לראות אותה מתפרקת או בוכה. תמיד ראיתי אותה בתור בן אדם חזק שגם מלחמה לא תערר את שמחת החיים שלה. ובחזרה לסיפור שלי.
המשכנו במסדרון הארוך של שכבת ט׳
עד שהגענו לשלוש המדרגות היחידות ליציאה מהמבואות הענקיים האלה.
ושתבינו בית הספר שלנו מלא במדרגות יותר ממה שהוא מלא בתלמידים.
יצאנו כשגרה לכיוון הדשא עם הספסלים בכול פינה שאיכשהו מכיתה ז התחלנו לקרוא לזה סינטטי,כי אולי יש שם דשא סינטטי אני מניחה.
חבורת כיתה ט׳4 כרגיל עמדה שם ועשתה את השטויות שלה .שלומית נתפסה לי בזווית העין וכנראה גם בשל ליסה כי היא התחילה להביע מחאת גועל כשראתה אותה,לליסה ולשלומית יש הסטורית חברות עצובה.ליסה הייתה חברה של מקס מהכיתה שלה ושלומית כול הזמן הציקה להם,במילים אחרות,נדבקה להם לישבן.
ליסה ומקס כבר נפרדו בסוף חופשת פסח
מה שגרם לי לא להבין מה הולך בבית הספר. אני גם לפני זאת לא הבנתי וכנראה גם לא אבין.איך זוגות נשארים לפרק זמן כול כך קצר,אני זוכרת את קטיה עוד אומרת שהם בני אדם החלטיים שלא ישחקו משחקי תופסת וכנראה ישארו למלא זמן.הם נפרדו לאחר חודש בערך,למען האמת הם היו ממש חמודים ביחד . אני אפסיק לסטות מהסיפור ואמשיך.
התישבנו על הספסל השבור שאפשר להתנדנד עליו ואבל בחיים לא ליפול כי השער האדום חסם את כול הסינטטי.
שלסטוב הביט בקטיה במבט עצוב
לכמה שניות והמשיך לחבריו.
״בן זונה״ מילמלה קטיה כששילבה ידיים בעצבון ״תרגעי״ סיננה לעברה ליסה ״מצאת סיבה להתבכיין גם כן,עוד אחד תמצאי לעצמך עוד מלא שלסטובים כאלה״
זה לא נראה כול כך עוזר כי קטיה המשיכה להחמיץ פנים.ראיתי את דן דן מי׳ב1 ואת חבר שלו טל מתקרבים אל הסינטטי ונותנים נשיקות בלחי לכמה מהבנות שישבו על ספסל התיכוניסטים.
״אוי קלטי איך נדלקו לה העיינים״
״לחשה״ ליסה לקטיה שהפרצוף המאופק והמעוצבן שלה השתחרר והתגנב חיוך על שפתיה.
״שתקו״ מילמלתי בכעס אך המשכתי לחייך כי הם צדקו,יתאהבתי בדן דן עוד בכיתה ז׳.
כשהיה בכיתה י׳. הוא היה מצחיק טיפה
היה לו שיער קצוץ משוך בג׳ל כי היה בכיתה י בשוחרות חייל הים ופרש בכיתה יא. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו יושב מחוץ לבית הספר מעשן לבד היה לו שיער מתולתל חום שנטה ליהיות ג׳ינג׳י בשמש.
היו לו עיינים ירוקות בהירות מאוד,הוא תמיד התלבש כמו היפי גותי מוזר כזה. תמיד היו לו את המגפיים המשופשפות והישנות האלה שבחיים לא סגר אותן עד הסוף והשאיר אותן מקופלות.הוא תמיד לבש מכנסי צבא ירוקים בצבע זית.עם מלא כיסים בהם,תמיד היו לו חולצות גדולות כאלה,הוא הרבה ללבוש תאי דאי ,וחולצות בסגנון,ובחורף לבש את המעיל עור הגדול שלו שמהכיס הראשי ליד החזה תמיד בלטה הקופסת סיגריות קאמל שלו שתמיד עיצבנו את סגן המנהל שהקפיד לסקור כול תלמיד ותלמיד ובהופעתו לבית הספר. הוא תמיד כתגובה שתק והקשיב לשטיפות המוח של הסגן מנהל וכשסיים המשיך בדרכו בלי לומר מילה.תמיד הייתה לו בנדנה שחורה תקועה בכיס האחורי של מכנסו הצבאי, שתמיד התפלאתי איך היא לא נופלת.
היו לו גם הרבה טבעות על הידיים מהסוג הערפדי הזה.
ופעם אחת בפורים הוא וחבריו החליטו להוריד חולצה וכך להסתובב למרות שזה היה מרץ קפוא מוות שלא הפסיק לרדת גשם, וראיתי את הקעקוע שלו,היה לו קעקוע על מרבית הגב של נשר. אני זוכרת כמה בהיתי בו אבל בחיים לא היה לי את האומץ לקום ולדבר איתו.עד לאותו יום.