סוף

אוויר קיצי חמים נשב בחוף הים, והנעים את השהייה. חמישה ילדים שמעולם לא נפגשו, נמצאו בחוף הים באותו יום. חמישה ילדים שגורלותיהם קשורים זה בזה.

"את יכולה לבנות איתי ארמון בחול?" שאל דניאל בן השש את אחותו הגדולה סם. "לא עכשיו דניאל. אני אוכלת ארטיק. רוצה אחד?" סם שאלה בין לק ללק. "לא. אני רוצה ארמון בחול." הוא התעצבן ורקע ברגלו. "אי אפשר עכשיו, תתמודד." היא חזרה לשכב על הכיסא הנוח, ומלקקת את הארטיק שהתחיל לטפטף. "אימא הבטיחה שתשחקי איתי היום. זה כולל גם בחוף הים." הוא אמר בקול מתנשא של ילד בן שש. סם נאנחה. "אוף… טוב נו." היא גררה את רגליה על החול החם, בעקבותיו של דניאל המאושר. אבל הם לא הספיקו להגיע למקום אליו דניאל רצה להגיע. הם לא היו אפילו קרובים.

כריס ואמה ישבו והחזיקו ידיים, מחכים לשקיעה. "נו כבר, שתגיע. אני רוצה לראות אותה." אמרה אמה, והתרגשות נשמעה בקולה. "אפשר לחשוב שאף פעם לא ראית שקיעה על חוף הים." צחק כריס והעביר את ידו בשערה. "לא איתך." היא אמרה וחיוך עלה על פניה השחומות. שיערה השחור התבדר ברוח הקלה, עיניה הירוקות נוצצות. כריס אהב את העיניים שלה. השקיעה אמורה לקרות כל רגע. אבל היא לא קרתה. משהו אחר קרה.

שוב פעם זרקו את מייק. זה כאילו שבנות מסכימות להיות איתו רק בשביל לזרוק אותו, ולצחוק עליו עם שאר הבנות. כלבו גילבור, כלב מסוג דני ענק, טייל לידו. מייק ליטף אותו על ראשו. אימו צלצלה אליו. "למי יש כוח לענות." חשב מייק לעצמו. גילבור התעטש, ומייק פירש את זה כהסכמה. הוא לא יענה לה. החול הרך של חוף הים הרגיע אותו. האוויר והבריזה חיממו אותו ועטפו אותו בנועם ושלווה. ואז השלווה הזאת נקטעה. רוח חזקה נשבה לפתע, מביאה איתה ענני גשם אפורים וקודרים. ברקים החלו להופיע בשמיים, וטיפות גשם גדולות נחתו על החוף, ועל מייק. אנשים רצו, חוששים להירטב. "נו באמת, אתם עשויים מסוכר?" מייק צחק לעצמו, בעוד גילבור התחיל ליבב. "אל תדאג חמוד. קצת גשם. זה תיכף יעלם." אבל הגשם לא נעלם. הוא התגבר והתגבר. "בוא חמוד." אמר מייק. מעט פניקה נשמעה בקולו בעוד הוא גורר את גילבור מתחת לסוכת המציל. נאספו שם עוד כמה אנשים. ואז זה קרה. גלים עצומים בגודלם געשו והתקדמו לכיוון החוף. האדמה החלה לרעוד, וחריצים בעומק של כמעט שלושה מטרים נפערו בה. מכוניות צפצפו, אזעקות הופעלו. אנשים צרחו מכל הכיוונים.הגלים התקדמו מהר יותר ויותר אליהם. טורנדו נראה מתגבש באופק, ליד אחת השכונות הרחוקות. "מה הולך כאן?" מיייק שאל את עצמו, ממש שנייה לפני שרוח חזקה במידה שלא תיאמן העיפה אותו, את גילבור ועוד אלפי אנשים, למעלה למעלה.