סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר

קייט התמתחה אחריי לילה של שינה מרגיעה ושפשפה את עיניה, עברו כבר שלושה ימים של טיפוס והמצב נראה טוב מתמיד, אף אחד לא נחבל והקבוצה כבר התקדמה הרבה במעלה ההר. בחוסר חשק היא הזדחלה מהאוהל ונעצרה אל מול המראה העוצר נשימה שהתפרש מולה, מאות קילומטרים של שדות ירוקים ומרהיבי עין שניצבו כמה מאות מטרים מתחתיה. "אתה לומד להעריך את היופי של של משהו רק כשאתה רחוק ממנו" חשבה לעצמה בזמן שפנתה לקפל את הציוד שלה. "אני לא חושב שאפשר להמשיך היום" שמעה את ריי שיצא מהאוהל שלו קורא והסתובבה אליו "למה, מה קרה?" שאלה קייט בפליאה.
ריי גירד בראשו והצביע לכיוון השמיים.
קייט הפנתה את ראשה וראתה עננים אפורים כבדים שמתקרבים מכיוון מערב, היא הנהנה בסבר פנים רציניות "צריך לדבר עם השאר" אמרה.
לא עבר הרבה זמן והקבוצה התכנסה במרכז המחנה המאולתר, שעמד על חלק מישורי רחב יחסית בהר.
ג'ון המבוגר, בעל שיער השיבה הלבן והגוף החסון לקח את המוטות שבידיו ואמר "חייבים להמשיך" הוא בחן לרגע את המבטים של כולם והמשיך, "זה לא יכול להיות כזה רציני".
כולם ארזו את חפציהם האחרונים והחלו בטיפוס, ההר היה יבש, אבל הטמפרטורות הנמוכות גרמו להתקדמות יחסית איטית כי לכולם היה קר.
כעבור זמן מה התחילו לרדת ממטרים קלים. קייט שמעה את אמילי קוראת לה ולריי שהיה מתחתיה מלמעלה ומסמנת בידיה שעליהם להתקדם מהר יותר "עכשיו המצב מסוכן" חשבה לעצמה קייט, שכן למרות שהם מתקדמים בשיטת טיפוס סימולטני, שהיא השיטה הכי מהירה לביצוע טיפוס, הם לא מצליחים להתקדם מהר מספיק, ועליהם לעשות זאת כדיי להימנע ממפגש לא נעים עם סופה שעתידה כנראה לבוא.
היא החלה להתקדם מהר מאוד, מוציאה במיומנות את העגינות ומחזירה אותם לאמילי לפי סימן מסויים כאשר לאמילי אין יותר עגינות להציב. הקצב נראה טוב, עד שהתחילה הסופה.
"אני לא רואה כלום!!!" צעקה אמילי בעוד הרעמים מחלישים את קולה, הגשם והעננים האפורים גרמו לשעת הצהריים הזאת באותו יום, להרגיש אפלולית כמו שעה של לפנות ערב.
"חייבים להיפרד!" צעקה קייט לעבר הקבוצה, ג'ון שהיה האחרון צרח כדיי שנשמע אותו "המחנה רחוק כנראה כמה עשרות מטרים מכאן תנסו להתקדם וניפגש שם!" בסימן מוסכם כולם שחררו את העגינות שלהם מהחבל והחבל נפל בנפילה חופשית למטה עד שפגע אי שם בקרקע.
קייט התחילה לזוז לצד הימני של ההר, כדיי לא להפריע במסלולה למטפסים האחרים, והתקדמה לאט ובהפוגות .
היידים של קייט כאבו ורגליה הרגישו כמו בטון בזמן שהרימה פעם אחרונה את המוט אל עבר האדמה המישורית שהגיע אליה כעבור כמה שעות, והדבר הראשון שעשתה היה לחפש מחסה, היא מצאה מין מערה קטנה שהתחבאה בין שיחים ובתוכה ראתה אור נר קטן "ברוך השם" נאנחה קייט והורידה את הציוד שלה, היא תהתה לרגע מי הגיע לשם ראשון "כנראה ג'ון" ניחשה בזמן שהתקרבה למערה, האור התגבר וקייט החלה לשמוע מלמולים "ג'ון?" היא שאלה. אף אחד לא ענה, המלמולים נמשכו, היא התקרבה עוד קצת ונדהמה לגלות אדם זקן, קירח ומכופף לבוש גלימה לבנה מעופשת קורא מספר עב כרס, ולידו אור נר קטן "מי אתה?" שאלה קייט והניחה את הציוד שלה כשעיניה מופנות עדיין לכיוון האיש, הוא לא ענה, רק המשיך לקרוא, קולו היה חלש וצרוד כקול של אדם המעשן בתדירות גבוהה, "14.01.2020, נשיא ארה"ב ג'ף סימס נפגש עם נשיא…" הוא קורא "14.01.2020?" קייט נדהמה, "זה היה לפניי שלושה ימים", היא המשיכה להקשיב לו "בני אדם שנפטרו: 132,320 בני אדם שנולדו: 317,929" קייט התחילה להזיע, "זאת חייבת להיות מתיחה" היא נחרדה והחלה לחפש את חבריה בחוץ ובמערה, "מה יקרה כשהוא יסיים לקרוא?!" היא שאלה את עצמה.

האיש בנתיים המשיך לקרוא, נותרו לו דפים אחדים בספר, והקול שלו נעשה חלש יותר ויותר, קייט החלה לנסות להסב את תשומת לבו, היא צרחה וניסתה לסובב את ראשו, אך הוא היה נראה כשקוע בטראנס, הוא לא הזיז את עיניו מהספר, גם כשניסתה למשוך אותו ממנו, קייט החלה לבכות, היא הייתה בהלם, והרגישה את דפיקות ליבה יותר ויותר חזק כשהוא הגיע להיום. הוא החזיק את הספר ברעד,זה הדף האחרון שנותר לו. "קייט התמתחה אחריי לילה של שינה מרגיעה" הוא התחיל לקרוא.