סודות פתיחה+פרק 1

הרוח סוערת, הגלים נהיים גבוהים יותר מרגע לרגע.
היא עומדת יחפה על החול הרך והרוח מבדרת את שערה שעד לפני רגע נפל על כתפיה בגלים, עיניה נעצמות לרגע וכשהיא פוקחת אותן דמעה סוררת תלויה על ריסיה, היא יורדת אל לחייה ומשאירה שם סימן.
והשמים שעד לפני חצי שעה היו תכולים, נהייה שחורים והרוח מביאה איתה את הגשם.
זה התחיל בטפטוף קל שהרטיב את פניה וחיפה על הדמעה שרק ירדה מקודם.
שאיש לא ידע…
ואז זה התגבר, שערה נדבק לצווארה ושמלתה נדבקה לגופה. אך היא המשיכה לעמוד שם, מביטה אל הים הגדול מרשה לעצמה להוריד עוד דמעות כי איש לא ידע.
הגשם מסתיר…
היא לא שמעה דבר, הגשם והרוח השקיטו הכל.
הוא התגנב מאחוריה ותפס את ידה, לרגע קל היא נרתעה וידה התקשחה. אך כשהביטה בו היא התרככה וחיוך קל האיר את פניה, ואז הסבה את מבטה חזרה אל הים הגועש.
״לא ידעתי שאת פה״.
לרגע ארוך המשפט עוד הדהד באוזניה והיא המשיכה להסתכל על הגלים הגבוהים, נושמת את האוויר הצלול שהגשם הביא עימו ומרגישה את כפות רגליה שנחו על החול הרטוב והרך..
״איך מצאת אותי?״
ושוב המשפט נתלה באוויר ללא מענה.
״אני מכיר אותך״, היא הסתכלה עליו שוב הביטה עמוק בעיניו, ״אני אוהב אותך״, הוא משך אותה
לחיבוק מוחץ, ״אל תיעלמי לי שוב״.
היא הניחה את ראשה על חזהו בבטחה, ״מבטיחה״.

פרק 1.

הכל התחיל באותו בוקר סוער. הגשם היכה על חלון ביתה והיא ישבה על הספה מכורבלת תחת שמיכה צופה בחדשות. בידיה החזיקה כוס שהעלתה אדים חמים.
"הותר לפרסום: אתמול נמצא החשוד ברצח. פרטים בהמשך".
היא הניחה את הכוס מידיה, קמה מהספה וניגשה אל המחשב. כשהזיזה את העכבר המסך נדלק. היא פתחה את דף הבית וישר עלתה הידיעה לגבי החשוד.

הותר לפרסום: החשוד ברצח נתפס. כרגע יושב במעצר בתחנת המשטרה. השוטרים מחפשים עילה לאישום אך לא עולה בידם. בקרוב יצטרכו לשחרר אותו אם לא ימצאו ממצאים חדשים לאישום.

"אז איך זה יכול להיות? איך הם תפסו חשוד אם לא ניתן להאשים אותו?" מלמלה לעצמה.
הטלפון שצלצל בפתאומיות העיר אותה משרעפיה. היא ניגשה לספה שם השאירה את האייפון שלה.
מספר חסוי.
היא ענתה.
"הלו?"
"קירה?"
"מדברת, מי זה?"
"אני מניח שכבר שמעת חדשות. החשוד שנתפס ברצח. זה לא הוא. אני צריך שתעזרי לי".
"מי אתה?"
"אני אח שלו. הייתי איתו בזמן הרצח זה לא הוא. מישהו מנסה להפיל עליו תיק".
"לאור העובדה שעוד לא פרסמו מי החשוד לא עוזר לי שאתה אומר שאתה אח שלו. אז מי החשוד? מה גם ששמעתי שאין תיק הם יצטרכו לשחרר אותו תוך 24 שעות אם לא תהייה עילה לאישום. אז ספר לי למה עצרו אותו".
"נשלח למשטרה אתמול בלילה וידאו לא ברור בכלל. מישהו הסריט את אחי יוצא כביכול מהבית בו התבצע הרצח. אבל הוא בכלל לא היה שם והשוטרים יודעים שהוידאו מזויף כי אם הייתה מצלמה באזור מזמן היו יודעים מי הרוצח".
"אוקיי", היא נשמה עמוק, "נשמע מסובך. איך אני יכולה לעזור לך?"
"רק את יכולה".
"איך? ומי אתה?"
"החשוד זה ג'וני פירסטון".
"לא נכון!"
היא כמעט הפילה את הטלפון כששמעה את השם. ג'וני היה החבר האחרון שלה שנפרדה ממנו בכעס לפני שנתיים. אבל לרצוח הוא בטוח לא יכול.
"סטיב? זה אתה?"
"כן", לרגע השתרר שקט אבל אז הוא המשיך, "אז את יכולה לעזור לי?"
"אני לא יודעת. אני אנסה. מה יש לך לתת לי?"
"אין לי כלום. את יכולה לגשת למשטרה? תגידי שאת עורכת הדין שלו".
"אבל אתה יודע שאני לא באמת עורכת דין".
"כן אבל יש לך תעודה. זה שאת מתעסקת במשהו אחר לא אומר שאת לא יכולה לנצל את התעודה שלך".
"אוקיי. אני אעדכן אותך".
"תודה קירה, את מלאך!"
"אה.. סטיב?"
"כן?"
"אני צריכה את מספר הטלפון שלך ופרטים, איפה הוא עצור?"
"אשלח לך בהודעה".
"להת'".
כשניתקה את השיחה הזיכרון האחרון ממנו חזר אליה.
כשהיא וג'וני טיילו יחד בחוף. ואז היא החליטה לעזוב אותו. רק כי הוא לא האמין לה.
היא מעולם לא שיקרה לו. רק פעם אחת לא יכלה לספר לו את האמת. אבל היא אהבה אותו מאד. מאז לא הצליחה לאהוב איש.
"ג'וני…" היא מלמלה את שמו בשקט, "מה יהיה ג'וני, לעולם לא תצא מחיי?"

-שעתיים לאחר מכן-
"שלום, אני קירה קלארק, התבקשתי על ידי בן משפחה לבוא לייצג את ג'ונתן פירסטון", אמרה לשוטרת שישבה בקבלה ולעסה מסטיק בשעמום.
"רגע, אני אקרא לממונה שלי".
קירה המתינה כמה דקות עד שהממונה הגיע.
"שלום קירה! הרבה זמן לא שמעתי ממך", היא הסתובבה הממונה היה שון פול, בעבר היא עבדה איתו על כמה תיקים, "לא פרשת מעריכת הדין?" שאל וצמצם את עיניו כשהושיט לה את ידו ללחיצה.
היא לחצה אותה בנחישות, "החובה קוראת שון. איפה הלקוח שלי?"
"בואי אחרי".
הוא הסתובב והתחיל ללכת לכיוון המסדרון הצר כשקירה בעקבותיו.
"אתה יודע שאם לא תמצאו עילה לאישום אתם צריכים לשחרר אותו תוך 24 שעות, נכון?"
"אני יודע את זה מעולה". סתם ולא פירש.
הם הלכו בשקט עד שהגיעו לקצה המסדרון לחדר החקירות האחרון.
"אני רוצה שישתיקו את המיקרופון ואת המצלמות. ומיד", אמרה בתוקף.
"חשבתי שתגידי את זה. כבר דאגתי לזה".
"תודה", סיימה ונכנסה לחדר הקטן.
"שלום ג'וני", אמרה כשעמדה בפתח והדלת נסגרה קלות מאחוריה.
ג'וני פקח את עיניו והרים את ראשו מהשולחן. הקול שלה מעולם לא נשכח ממנו.
"מה את עושה כאן?"
"סטיב שלח אותי. הוא רוצה שאעזור לך לצאת מזה".
"למה הגעת לכאן? אני לא אשם ואמרתי שאני לא רוצה עורך דין", אמר בתוקף.
"סטיב ביקש. אני באתי".
"חשבתי שלעולם לא אראה אותך שוב", קולו התרכך.
"גם אני חשבתי ככה, מסתבר שלא הפסקת ליסוע באותו מסלול ארוך לעבודה שלך בכל בוקר. רק כדי לעבור ליד הבית שלי".
"איך את יודעת?" התפלא.
"ג'וני, שכחת שאני יותר מרק עורכת דין?"
"אז בגלל זה סטיב שלח אותך. הוא לא באמת ציפה שתייצגי אותי איפשהו. אין להם עילה לאישום אני משתחרר מפה בעוד כמה שעות", על פניו עלה מבט זחוח, הוא נשען לאחור ושם את ידיו מאחורי ראשו כשחיוך מיוסר על פניו.
"ג'וני, זה לא כזה פשוט. הם יכולים למצוא סיבה להמשיך במעצר. דיברתי עם שון-" הוא קטע אותה.
"את ושון חברים טובים. אני זוכר".
"אם אתה בוחר להגדיר את זה כך-" שוב הוא קטע אותה.
"אז דברי איתו, תוציאי ממנו מה יש לו".
"הוא לא יגיד לי כלום. הפעם אנחנו לא עובדים יחד".
"אבל הוא סומך עלייך, הוא יודע שאת תוציאי את האמת לאור".
"כן, אבל הרבה זמן כבר לא התעסקתי בזה. ממתי שנפרדנו".
"למה?"
"זה לא משנה עכשיו ג'ון", לראשונה היא קראה לו בשם שרק הוא הסכים שהיא תקרא לו. איש לא קורא לו ג'ון.
שתיקה השתררה בניהם. הם הביטו אחד לשנייה בעיניים. השתיקה אמרה הכל.
לאחר דקות ארוכות שרק ישבו ככה ולא אמרו דבר היא דיברה שוב.
"ג'וני, שון נראה דיי נחוש בדעתו. אני לא בטוחה אבל ייתכן שיש לו ראיות שהוא לא מוכן להראות עד שיצטרכו לשחרר אותך".
"דברי איתו, את עורכת הדין שלי זכותך לדעת".
"זכותי לדעת נכון. וגם זכותי לדעת מי רוצה להפיל אותך. עם מי הסתבכת?"
"אני לא יודע. לא התעסקתי עם איש".
"אז למה להפיל עליך את התיק הזה? זה רצח ג'וני. זה לא סתם. אתה עלול לזכות במאסר עולם ולו רק אם יתגלה שהיית שותף. תחשוב מה יקרה אם יגלו שאתה הרוצח".
"אבל לא רצחתי ואני לא יודע מי רצח, קירה את מקשיבה לעצמך? אני נראה לך כמו רוצח?" קולו היה נסער.
"אני יודעת שלא. לא חשבתי לרגע שאתה הרוצח. או שותף. אבל מי שמנסה להפליל אותך עושה עבודה טובה. אז עם מי הסתבכת?"
"דיי חאלס. לכי מפה", הוא קם מהכיסא והצביע על הדלת.
היא יצאה בלי להגיד מילה.
משהו פה היה נראה לה ממש מוזר.
"אני חייבת לגלות מה זה", אמרה לעצמה כשנכנסה לרכב ונסעה בשעטה מהתחנה.