סודות פרק 6

"בוקר טוב!" ז'אק יצא מחדר האורחים וראה את קירה יושבת על הספה כשמחשב נייד על ברכיה, היא הקלידה משהו במהירות.
"בוקר אור!" היא הרימה אליו את עיניה וחייכה, "איך ישנת? מצטערת שהיית צריך לדאוג לעצמך להכל, אני לא יכולה לקום אתה יודע".
"זה בסדר! הוא חייך אליה, רוצה קפה?"
"תודה, אתה מלאך שאתה פה".
"אין בעיה!"
ז'אק ניגש למטבח ונעלם מעיניה של קירה. היא הורידה את עיניה חזרה למחשב והמשיכה להקליד במהירות.
"יש לך עוגיות בבית? עוגה? משהו?"
"כן, בארון הכי שמאלי, תיקח מה שאתה רוצה. תרגיש חופשי".
"הנה הקפה שלך".
ז'אק יצא מהמטבח כשבידיו מגש עליו נחו שתי כוסות שהעלו אדים חמים וצלחת עם עוגיות.
"זה בסדר שחיטטתי לך בין הכלים למצוא את המגד והצלחת?"
"אמרתי לך, תרגיש חופשי לקחת מה שאתה רוצה. אני לא יכולה לבוא לעזור לך", היא סגרה את המחשב כשז'אק הניח את המגש על השולחן הקטן והניחה אותו בצד.
"מריח מעולה!" ז'אק הושיט לה את אחת הכוסות, "וטעים מאד".
"אני שמח שטעים לך!" הוא חייך אליה ולגם בעצמו מהכוס שלו.
"אתמול הייתי גמורה אחרי האוכל הטעים שהכנתה. שכחתי לציין באוזניך שהוא היה מעולה".
"תודה. מילאתי אחר ההוראות של אמא".
"איפה ההורים שלך? הם עוד בצרפת?"
"הם מתים".
"אני מצטערת".
"זה בסדר".
"רוצה לספר לי?"
"אין הרבה מה לספר. הם מתו ולכן עזבתי את צרפת. אף פעם לא הרגשתי שייך לשם יותר מדי".
"איפה היית גר?"
"הבית של ההורים שלי היה בעיירת קטנה במערב צרפת, קרוב לאוקיינוס האטלנטי".
"בטח מקום יפה".
"כן, מאד. אבל אני לא אוהב את המנטליות הצרפתית כל כך אז עזבתי".
"ופה? אתה אוהב להיות פה?"
"אני חושב שכן, אית'ן מאד עזר לי להתאקלם. הכרנו במטוס מאז אנחנו לא נפרדים. אני חושב שזו פעם ראשונה שאנחנו לא ביחד במהלך כל כך הרבה זמן".
"אין לך אחים?"
"יש לי אחות אחת. היא נשואה ויש לה ילד. היא לא בקשר איתנו כבר המון זמן. פעם אחרונה ראיתי אותה בלוויה של ההורים שלי ומאז היא לא דיברה איתי".
"איפה היא גרה?"
"במנצ'סטר. מצאה לה אנגלי עשיר ועברה לגור שם".
"איך ההורים שלך מתו?"
"תאונה".
"אני מצטערת שאני ככה חוקרת אותך. אני חוקרת אתה יודע, אני רגילה לשאול שאלות. אתה יכול לשאול אותי מה שאתה רוצה".
"זה בסדר. הבנתי את זה לבד".
שתיקה השתררה בניהם בזמן ששניהם סיימו לשתות את הקפה.
"זה היה מצוין. תודה".
"אני יכול לשאול אותך משהו?" ז'אק קם מהספה ולקח את המגש עם הכוסות.
"מה שאתה רוצה".
הוא כבר נעלם מעיניה. היא שמעה אותו מניח את הכוסות בכיור ושוטף אותם. היא ישבה ובהתה בנקודה האחרונה בו ראתה אותו. הרהרה במצב כולו.
אחרי דקות ארוכות. כששמעה אותו סוגר את הברז, הוא חזר אל הסלון והתיישב על הספה ליד, מביט בעיניה.
"תהיי כנה איתי?"
"כן, אני אשתדל"
"יש לך משהו לג'וני הזה שאת מייצגת?"
"ואוו… תפסת אותי לא מוכנה", היא הרכינה את ראשה והביטה ברצפה.
"זה היה ישיר מדי?"
"האמת שכן…", היא החזירה את עיניה אליו והביטה עמוק לתוך עיניו שהביעו כנות ורגשות מעורבים שלא הצליחה להבין.
"אני מצטער, אולי לא הייתי צריך לשאול".
"זה לא זה", היא הניחה את ידה על ידו וליבה קפץ למגע. באותו רגע הזיזה את ידה למקום אחר.
"את רעבה?" הוא קם מהספה בלי להסתכל עליה, "רוצה ארוחת בוקר ביתית?"
"אני אשמח תודה", היא נשמה לרווחה על שינוי הנושא.
"אוקיי, אז אקפוץ למכולת לקנות כמה דברים".
"קח את הכסף הקטן שיש על במדף בכניסה לבית".
"אין צורך, יש לי כסף משלי", והוא יצא מהבית לובש את מעיל הרוח לגופו.
עוד זמן שהיה נראה לה כמו נצח היא הביטה בדלת הסגורה.
צפצוף הטלפון שלה העיר אותה משרעפיה.
הודעה נכנסת:
סטיב: הוא התעורר, בואי מהר.
קירה: אתארגן במהירות.

היא סגרה את הטלפון והתקשרה לז'אק.
אחרי שלושה צלצולים הוא ענה לה, "היי ז'אק?"
"כן, קרה משהו?"
"ג'וני התעורר, סטיב ביקש שאגיע".
"את רוצה לחקור אותו לפני שהמשטרה תגיע, אני מבין".
"כן, למרות שטכנית שון אמר לי שיעלים עין וייתן לי זמן לחקור את ג'וני לפני שהם יכנסו לתמונה".
"אוקיי, אז אני רק משלם ומגיע, אקח אותך".
"מצטערת על ארוחת הבוקר".
"מקסימום נעשה ארוחת בוקר מאוחרת, מה את אומרת?"
"אני אשמח".

***

"ג'וני?" היא נכנסה לחדר כשז'אק תומך בה.
"מה קרה לך, קירה?" סטיב הסתובב אליה וראה אותה נשענת על ז'אק.
"נקעתי את הקרסול".
"מתי?"
"לפני כמה ימים".
"אז מה עשית פה אתמול בבוקר? הלכת רגיל והכל".
"נכון", ז'אק עזר לה להתיישב על כיסא פנוי, "אבל אתמול נפלתי שוב, ועכשיו ז'אק לא מרשה לי ללכת בכוחות עצמי".
"אוקיי", הוא צמצם את מבטו ובחן את ז'אק, "ומי אתה?"
"אני ידיד", הטון שלו היה סופי, לכן סטיב הפנה ממנו את מבטו והמשיך להסתכל על ג'וני.
"ז'אק?" קירה פנתה אליו כשנעמד בפתח החדר.
"כן?"
"אני אתקשר אליך כשארצה לצאת, אוקיי?"
"טוב", הוא נתן בה מבט אחרון, הסתובב ויצא מהחדר.
"הוא מאוהב בך, נכון?"
קירה הסיטה את ראשה באחת וראתה את ג'וני נותן בה מבט רב משמעות, כשנכנסה הוא בכלל ישן, היא לא חשבה שהוא היה מעורב במה שקרה עכשיו.
"אני לא יודעת".
"קירה, באמת! איך אפשר שלא? תראי את המבטים שהוא נותן בך, והצורה שבה הוא החזיק אותך כשנכנסתם לחדר", ג'וני התרומם מעט לישיבה.
"חכה, אעזור לך", סטיב התרומם ועזר לג'וני להתיישב כשסידר את הכריות מאחוריו.
"סטיב? אתה יכול לצאת רגע החוצה?" קירה פנתה לסטיב בטון אימהי.
"אוקי, אני בחוץ, תקראי לי אם הוא צריך משהו".
"בסדר".
"מה שלומך?" ג'וני פנה להביט בקירה במבט מעמיק, "נקעת את הקרסול? איך זה קרה לך?"
"נפלתי בזמן שרצתי".
"לא מתאים לך, את תמיד מאד יציבה".
"כן אבל לא ראיתי על מה אני דורכת".
"טוב", קירה ראתה בעיניו שהוא רוצה לדעת איך זה קרה ואיפה אבל היא החליטה לשחק ראש קטן ולא לענות לו על זה.
"מה שלומך? רוצה לספר לי איך זה קרה לך?"
"אני לא זוכר".
"מה זאת אומרת?"
"מה שזה אומר, אני לא זוכר".
"תסביר לי".
"אין לי מושג איפה הייתי, פתאום מצאתי את עצמי בכניסה לבית שלך כשדם על הבגדים שלי ועם חתך ענק לרוחב הבטן שלי. אז פשוט נכנסתי פנימה".
"ג'וני, זה לא צחוק! קודם החשד ברצח ואז זה? המשטרה רוצה לחקור אותך. יש לך מזל שהמפקח פול חבר שלי והסכים להעלים עין, כדי שאשאל ראשונה את השאלות", היא נעצרה ולקחה נשימה עמוקה, "בלשית מרי גרין בדרך לפה, הם לא ירחמו עליך".
"אבל אני לא זוכר כלום".
לפני שהיא הספיקה לענות לו גבר לבוש שחורים כשכובע גרב מכסה את פניו נכנס לחדר ואקדח בידו.
"לאאאא", היא קפצה קדימה למנוע ממנו לירות בג'וני.
נשמעה ירייה והיא נפלה על המיטה חסרת תנועה.
האיש נעלם.