סודות פרק 2

"אני רוצה לראות את הקלטת הזו", היא דיברה בנחישות לתוך הטלפון מחכה שמישהו יקשיב לה.
"אני עורכת הדין שלו זכותי לדעת על מה מאשימים אותו ולמה", היא שתקה רגע והקשיבה, "אני אדבר איתו מתי שאני ארצה ועל מה שאני ארצה. יש חיסיון ואני לא מחויבת לתת לכם שום פרטים על השיחות שמתנהלות בנינו. אני רוצה את הקלטת".
היא ניתקה את הטלפון בעצבים וזרקה אותו על המיטה לידה.
אחרי דקות ארוכות של עמידה ובהייה בגשם שירד על החלון היא החליטה לעשות מעשה.
היא לקחה את הטלפון, ירדה למטה, לקחה את מפתחות הרכב. לאחר שהתעטפה היטב במעיל יצאה החוצה ונסעה שוב לתחנת המשטרה. פעם שניה בתוך 3 שעות.
"אני רוצה לדבר עם שון פול", אמרה כשנכנסה לתחנה בסערה.
"הוא בהפסקה", הפקידה שישבה שם בהתה בה כשהמסטיק שלה עוד בפיה.
"אז תוציאי אותו מהפסקה ותביאי אותו לפה. אני רוצה לדבר איתו".
"מה את צריכה גבירתי?"
"לא אותך זה בטוח. תביאי אותו עכשיו או שאני אגרום לפיטורים שלך!"
הפקידה לא זזה מילימטר כדי להראות שהיא עושה משהו על מנת להביא את ראש התחנה.
"קירה? מה את עושה פה".
היא הסתובבה באחת וראתה את חברתה לספסל הלימודים כמה שנים אחורה, מרי גרין.
"מרי? אני רואה שהתקדמת יפה, בלשית!"
"כן, אני משתדלת. שמעת את מי עצרנו? את החבר שלך, ג'ונתן פירסטון"
"את עצרת אותו?"
"אני קיבלתי את הקלטת למעשה".
"אז את אחראית על החקירה?"
"אפשר לומר. מה קרה?"
"אני עורכת הדין שלו".
"לא נכון! חשבתי שנפרדתם".
"סטיב, אחיו, התקשר אליי ביקש ממני שאייצג אותו".
"אם לומר את האמת," היא תפסה את קירה בכתף וגררה אותה הצידה, "אין לנו עילה לאישום אנחנו כנראה משחררים אותו".
"כן?"
"כן, אני עובדת על זה. בעוד כמה שעות הוא ישוחרר. אני גם לא מצליחה להאמין שהוא זה שרצח אותם".
"טוב, אז אני בתור עורכת הדין שלו", קירה תפסה קול סמכותי, "אני רוצה את הקלטת".
"מצטערת, אני לא יכולה לשחרר ראיות", בעיניה של מרי ניתלה מבט כנה ועצוב.
"קירה? שמעתי שחיפשת אותי", שון התקדם לעברן, "מרי? כריס מחפש אותך", אמר כשראה את מרי עומדת ליד קירה.
מרי הסתובבה והלכה במהירות לדרכה.
"כן, שון, חיפשתי אותך".
"מה את צריכה ממני?"
"אני רוצה את הקלטת".
"אני לא יכול למסור לך אותה".
"למה?"
"ראיות יקירתי, ראיות".
"איזה שטויות! בתור עורכת הדין שלו יש לי זכות לראות את הקלטת".
"החתמת אותו על הסכמה לייצוג?"
"לא".
"אז את לא עורכת הדין שלו".
"אבל…"
"בלי אבל. כשתהיי עורכת הדין שלו דברי איתי", והוא הלך בלי להביט בה עוד פעם אחת.

קירה יצאה מתחנת המשטרה פעם נוספת והלכה לחפש קופי שופ.
כשמצאה אחד בקצה הרחוב נכנסה במהירות. שילמה למוכר 10 דולר כדי לפתוח מחשב.
במהירות היא מצאה את מה שחיפשה. דף הסכמה. הדפיסה אותו ועזבה את החנות בלי לטרוח לכבות את המחשב אחריה.
אחרי חצי שעה היא כבר הייתה שוב בתחנה והגישה לשון את החתימה של ג'וני על דף הסכמה לייצוג.
"יפה, אני רואה שאת לא מבזבזת זמן", אמר כשהרכיב את משקפיו ובחן את הדף במהירות.
"עכשיו את הקלטת".
"אוקיי ניצחת. לכי למרי, היא בקומה שניה המשרד שלה הוא האחרון. תבקשי ממנה שתראה לך את הקלטת".
בלי לבזבז זמן קירה יצאה מהמשרד של שון ועלתה לקומה שנייה למצוא את מרי.

"סטיב?" הוא ענה לטלפון אחרי הצלצול הראשון.
"כן, קירה?"
"אני מצטערת אין לי איך לעזור. הקלטת אומרת הכל".
"אבל היא מזויפת!"
"אני יודעת וגם מרי, אחראית החקירה, אמרה את זה. היא אמרה שהטכנאים שלהם כבר עלו על הזיוף מזמן. הם ישחררו את ג'וני בתוך כמה שעות. אבל אם הוא לא יהיה מוכן לשתף איתי פעולה ולספר לי במה הוא יסתבך אני לא אוכל להציל אותו מזה".
"אני אדבר איתו. מתי הוא משתחרר?"
"בתוך כמה שעות".
"אני אהיה איתך בקשר".
היא ניתקה את הטלפון וקרסה על הספה באפיסת כוחות.
"מה קורה פה? מה זה כל הסיפור הזה? חייב להיות לזה הסבר. הרי ג'וני לא אשם. אז מי כן? אני חייבת לגלות".

"מצטער את לא יכולה לעבור", השוטר שעמד בכניסה לבית עם הסרטים הצהובים שגידרו את הסביבה מנע מקירה להיכנס לתוך הבית ולבחון את הסביבה.
"אבל אני חוקרת".
"בלי אישור מפקח את לא נכנסת", הוא היה תקיף.
"אתה מכריח אותי לעשות דברים שאני לא אוהבת".
הוא לא ענה לה. רק הביט בה במבט מתנשא.
היא הוציאה את הטלפון מהכיס וחייגה ישירות לשון.
"המספר שלך כבר העלה אצלי אבק. אם התקשרת ישירות אלי זה אומר שאת צריכה משהו ממש דחוף".
"שלום גם לך שון, פעם שלישית היום".
"שמח לשמוע ממך קירה, חזרת לעסקים? מה את צריכה?"
"אישור להיכנס לזירת הרצח".
"ולמה שאתן לך אותו?"
"כי אני חוקרת ואתה סומך עליי שאני אמצא את האשם האמיתי".
"את יודעת שעברו כבר למעלה מ48 שעות הזירה דיי נקייה".
"אני רוצה לבחון את הבית והסביבה אשמח אחר כך לקבל אישור לקבל את הדו"ח לגבי הנתיחה ואישור גישה לראיות".
"את דורשת הרבה, את יודעת את זה?"
"כן, אבל להזכיר לך כמה פעמים סגרתי לך תיקים?"
"כן, את חוקרת מעולה אין ספק. חבל שאת עדיין מתנגדת בתוקף לעבוד פה באופן רשמי".
"הסיבות שלי".
"טוב, יש לך אישור שלי, אני מיד שולח לך בהודעה צילום של האישור עם חתימה. כשתסיימי בזירה תבואי לפה לקחת את האישור כדי להראות לפתולוג ולמחסנאי. אני רק רוצה לעדכן אותך שאין הרבה ראיות".
"תודה".
הטלפון צפצף כמעט מיד אחרי שהיא ניתקה את השיחה. על הצג הופיע אישור.
"זה מספיק לך אדוני השוטר?" אמרה כשדחפה את הטלפון מתחת לאפו.
"אני חושב שכן. את יכולה להיכנס".
הוא זז הצידה ופתח את הדלת.
היא נכנסה לתוך הבית כשעיניה תרות אחר כל פרט מידע שתוכל להוסיף לממצאים שלה.
הבית היה מסודר, אפשר היה לחשוב שהדיירים יצאו לחופש. סביב השולחן העגול במטבח עמדו 3 כיסאות. הכיסא הרביעי עמד בכניסה לסלון מסיבה לא ברורה. הסלון עצמו היה מסודר להפליא. כתם דם התנקז בפינה אבל חוץ מזה הכל היה מסודר.
היא צילמה את כל מה שראתה. כשסיימה לסרוק את הסלון היא עברה לחדרים. במסדרון על הקיר היה מרוח פס דם בגובה המרפק שלה. היא הלכה בעקבותיו לחדר ממנו הגיע. שם היא מצאה את הזירה. המיטה הייתה מבולגנת. השמיכה סתורה והסדינים מלאים בדם. הדם כבר נספג והתקרש. אך האדום נשאר. מבשר על המוות.
הכיסא שעמד ליד השולחן בחדר היה על הרצפה רגל אחת שבורה. רסיסים של זכוכית כיסו את הרצפה.
"ניהלו פה מאבק", אמרה לעצמה בשקט. היא לא הפסיקה לצלם.
כשסיימה לסרוק את החדר עברה לחדר שלידו. החדר הזה היה מסודר להפליא. שום דבר לא קרה שם. רק המיטה שעמדה במרכז החדר העידה על הרצח. דם.
"ילד קטן שלא הספיק לחיות נרצח בדמי ימיו". דמעה סוררת עזבה את עיניה וירדה על פניה.
החדר האחרון היה מסודר. כלום לא היה בו. פרט לחור בקיר מעל למיטה. כשהתקרבה ראתה שהחור בדיוק בגובה של ראש של בנאדם ממוצע שיושב על המיטה. היא הניחה שזה היה כדור שלא הגיע ליעדו.
לפי מה ששמעה בחדשות כמה ימים קודם לכן הרצח היה של 4 נפשות. הורים וילד.
וגבר בגיל העמידה שהתארח שם.
"אז איפה הוא נרצח?" אמרה לעצמה.
היא עזבה את החדר וחיפשה את מקום הרצח האחרון.
לא באמבטיה ולא בשירותים.
כשיצאה חזרה לסלון ראתה דלת שהובילה למרפסת קטנה. הדלת הייתה נעולה.
היא יצאה מהבית ועקפה אותו מסביב.
שם היה הרצח האחרון.
הקיר היה מכוסה בחורים ודם ניתז מסביב. כאילו חוררו את האיש בכדורים.
"אז מי בעצם היה מוקד הרצח? הזר או המשפחה? אם זה היה הזר. הוא היה בחוץ לא הייתה בעיה להרוג אותו ולהשאיר את המשפחה לחיות. אבל אם זו המשפחה אז הזר הפריע להם באמצע? מה קרה פה?" היא רשמה לעצמה הערות.

לפני שהספיקה לחזור לחזית הבית מישו תפס אותה ושם יד על פיה שלא תוכל לצעוק
היא הרגישה את קנה האקדח נצמד לרקתה.
"אל תצעקי ואל תעשי בלאגן, את באה איתי עכשיו".
היא הנהנה בפחד והרפתה את שריריה. אין טעם להילחם.
כשעברו את סף הבית היא ראתה את השוטר שעמד בכניסה לבית שוכב על הרצפה מחוסר הכרה.
הזר שתפס אותה דחף אותה לכיוון רכב שחור שעמד בכניסה לבית.
"מי אתם?" אמרה כשהרכב התחיל ליסוע והאיש שתפס אותה ישב לידה מכוון אליה את האקדח.
אבל היא לא קיבלה מענה.
אחרי נסיעה של כשעה הזר שפניו היו מכוסות הוריד את הכיסוי מפניו.
"אתה!"
היא צעקה אבל לא הספיקה להגיד עוד כלום כי הוא נתן לה מכה עם האקדח בראשה והיא התעלפה.