סודות מהעתיד

זה היה הלילה הקר ביותר שחוותה מרגו מימיה בפנימיה, מרגו התכסתה בשמיכתה ונשמה את האוויר הקר והצלול של ליל הירח האחרון שהאיר בזוהרותו בשמי ירח מלא על פני העיר טרם הימים התחלפו ויהפך לקו דק כליבה, השבור- כסדק דק וצורם שמאיר אור קטן וחלוש, האור היחיד שנשאר באפלה האופפת את ליבה ,מאז נפרד ממנה אהובה.
הוא היה בן 16 בגילה, מעולם לא חשבה שתוכל להיקשר לפרחח מן הסוג הזה,
הרי כל מה שביקשה לא היה לטעמה.
בגדיו המרושלים והבלויים אמרו הכל- הקמטים והקרעים התאימו לשהייתו בכל רגע נתון על פני הרחוב הסואן, מכוסה בתוהו מעושן משאיפת התמכרות הרחוב השחוקה של ריח הסיגריות שנטמנו בכל פיסת בגדיו ואיבריו. ידיו הרועדות המכוסות בכפפות המושיטות יד לכל העובר ואזרח שמחלחלים בסמטאות הקודרות והאפלות ,היו משופשפות והרוסות מחתכיו בהתאבקות האופיינית לחייו, על מנת לשרוד את ירידת החמה שמבשרת עמה כאב, נאלץ להסתתר מפני הרודפים אותו והמחפשים אחריו. המבקשים את חייו. הבזקים של אור מהמשך הצד השני של הרחוב סינוורו את עיניי כל מי שדרך במקום והתרגל לחשיכה המוקיעה, לא נראו יותר בעיניו הכחולות המיואשות לטמיון , שהיו חדות וממוקדות יותר מכל בזווית הלבנים המסודרים עליהן ישב והתגורר בערימת ניירות חצויים לרגלי האדמה, אך השבורים מכל פסיעות האדם שדרכו עליהן. ממש כמו ליבו המרוסק שלא הותיר פינה לאף אדם להיכנס פנימה.
מלבד להביט מבט חטוף בעיניו המיושרות והחודרות, שמכוסות על ידי שיערו הקצר החלק,שמקנה ברק טבעי וחום, שהסתווה עם החושך וביחד נגלה כשובה ומרתיע, סוער למדי, אך עיקש. לא הרפה ממנו המיסתוריות המסחררת שזהרה ממנו.
ולמרות הכל, הוא לא היה שברירי כלל למראו הכנוע והמעורפל שהסתיר את אישיותו הנמרצת,
וחדורת המטרה.
הוא היה בדיוק ההפך מכל מה שמרגו חלמה וציפתה. הוא לא היווה את כל חלומותיה, אלא את כל הסיוטים ששררו סביבה. מאז פגשה אותו לראשונה, נשבע לנקום שעוד תכיר את אימת הרחוב, הגיהנום, האימה שנחתמה בגרונו על ידיה, עוד תשוב לצידה.
בעודה נזכרת בכל זה, מתהפכת במיטתה בחוסר מנוחה, מתיישבת ומתנשפת בכבדות ובדמעות כשידיה אוחזות את פניה הצולבות את שיערותיה בין האצבעות, וממלמלת לעצמה את המילים החוזרות בכל לילה ולילה.
"זה רק חלום"
"זה רק חלום."

היא קמעה לעצום עיניים רק למלית שניה, לקבל לילה אחד רך על כרית המשי העטופה בבד הכותנה הלבן שמכיל וסופג מדמעותיה – שלא מתמיירת לכאוב עוד. אך החלומות יותר חזקים ממנה, ומעירים אותה משנתה בכל פעם מחדש.
אם לא היתה מעורבת, יכלה להסכים שהוא היה באמת חלומי, אילו הייתה מכירה אותו. ולא היה דמות שנשמטה מזיכרונה.
כל מה שהיא זוכרת הוא את תלבושת התיכון הירקרקה, ההולמת את בגדיו ודמותו השחורה הדומיננטית שבלטה בכל הצצה אל עיניו הכחולות הקורצות מתחת לפניה. ולחיצת ידו הקפואה שלא הרגישה מעולם,
החיוכים, הצחוק השובה שכבש את כל תשומת נערות הכיתה שהעריצו וטפחו על כתפיו כשעיניהן נתקלו והתנשאו למול יופיו המהפנט וקומתו הגבוה, והקול המעוטר באווירה רומנטית שהשאירה וסימפטיה שאננה, שפלט לפתע נימת צחוק קלה, אחריה נסחפו כולם.
הוא היה ילד ממוצע בדיוק כמוה, עם ציונים שהוצגו לראווה, ועדיין- למרות כל האהדה
שקיבל מכולם ותוארו המצטייר כאהוב המורים, הוא שמר על פרופיל שקט, אפל ומיסתורי כתמיד. בכל פעם שהביטה בו, היה נראה לה שמנסה להעביר לה משהו שונה.
חיוך כלוא שדיכא אותו לנסות כל זמן שעבר להמשיך להזעיף אליה את פניו, ללא סיבה שיכלה לדמיין במחשבותיה, דחקה את עצמה חושבת במקוטע.

ועכשיו, כאילו כל זה פרח בן רגע מזיכרונה, מצאה את עצמה פותחת את דלת הכיתה שזכרה מאז תחילת התיכון המשמעותי לחיה אליו הגיעה רק בסימסטר לשעבר, מעלה זיכרון בטריקת הדלת הדרמטית והמבדרת שהשאירה את כולם פעורי פה וחיוך רחב מהרגע שדרכו בפנים רגליו, שאיננה עוד, עומדת ללא עקיבות באשר להיעלמותו. צועדת לעבר מקומה בארשת הפנים הרגילה והאדישה שאירחה אותה במבטי הכיתה כשהתיישבה במקומה.
בזמן שהמורה מקריא שמות וידיים מונפות באוויר,
היא בוהה בכיתה, ונדמה לה תמיד שמשהו חסר- למרות שמעולם לא היו 32 תלמידים בכיתה י'1. עיניה מצודדות ומטיילות בכל רחבי הכיתה לחיפוש אחרי השם שמעולם לא שמעה, השם האבוד שבאופן לא הגיוני וחסר טעם מנסה להיזכר ולהישבע בקיומו, כל פעם מחדש. כשמסתכלת סביבה על שאר הכיתה הסוערת, מדברת כהרגלה וצוחקת, ממשיכה בעיסוקיה כאילו מעולם לא היה ולא נברא שם כזה שצריך להזכיר,
נראה שמלבדה אף אחד לא זוכר.
ועדיין- מעתקת את נשימתה
בציפייה שעתידה אכזבה יום יומית להסתכל בשקיקה על המורה בתקווה שיקריא
שם שלא קיים מרשימת ההקראה.
השם והדמות המיסתורית שמאיימת עליה בכל לילה ומופיעה בחלומה לנקום את חייה ולחרוט את גורלה, עם קול שמעולם לא מהסס להעיז, קול מוכר וחלוש שלוחש באוזנה
"אני בא".
מתקרב בכל רגע ומביט לתוך עיניה כשהיא אינה מביעה חרטה, וחשה שאם תסגור את עיניה לשניה תמתח את הכבלים הסוגרים את המחיצה והקירות המגנים עליה מידיו לעבור ולהישאב לתוך דמותה, שבכל דקה ודקה מתמוססים עם התפוגגות המציאות כשידיו נוגעות בגופה לשתקה.

"תתרחק.." היא מצליחה להחניק מפיה, כשדמותו המעורפלת נבלעת בחזרה לתוך הצד השני של החומה הבלתי נראית שמפרידה ביניהם, נהדקת ומתכנסת בתוך תוכה, כשידיו מושטות אליה ללא הועיל בתוך ההליום הקוסמי שחוסם את העברם , קוראות לנקמה, כשחיוך מתוחכם בניחוח נקמני מרוח על פניו, ולאט לאט מעקם פיו ונהפך לעויין בשתיקה.

"אני אגלה הכל עלייך, מרגו. וכשאגלה, אגלה לך גם את סופך."

הוא אומר ומביט בה בעיניו הקרות והחודרות לנשמתה ומפיקות שנאה תהומית עזה, כשאותו קול מוכר שבוקע ממנו מתחיל להיעלם, והמציאות מתחילה לחזור עליה, בשניה שהיא אוספת את השברים השחורים המתאדים לנגד עיניה, שמתבהרים באיטיות וחוזרים לקבל את הצבע של נוף חדרה,
כשהיא שרויה על מיטתתה. מרכינה את פניה ומאיצה לעצור את הדמעות הבלתי נשלטות שזולגות מעיניה,
חסרת אונים בעלטה.