נשימות

עמדתי שם מעליה, בתוך שלולית הדם, בתוך הצריף הישן, רחוק מהעיר, רחוק מהמשפחה, רחוק מכל מי שהכיר אותי. אני תמיד נדהמת מחדש מכל מגוון הרגשות שאני יכולה להרגיש, ואיך ברגע אחד רגש כל כך טוב ונעים יכול להתחלף להפך המוחלט שלו.
זה היה אמור להיות הגשמת חלום, אבל נכון, קשה להגיד את זה על דבר כזה אז אני אשתמש במילים מכובסות, מימוש פנטזיות, דחפיים עצמים או איך שלא תרצו לקרוא לזה, בסופו של דבר עשיתי מה שרציתי לעשות כבר המון זמן, למרות שנלחמתי בזה רוב חיי בסוף הבנתי שזאת מי שאני ולא וויתרתי, תיכננתי תוכנית בקפידה, התאמנתי עליה והתקווה נשאה אותי על כנפיה עד לכאן, לצריף הקטן. היה שם רגע, של אופוריה, של שחרור, של שלמות. כמה דק' הצליחו לגרום לי להרגיש מה ששבוע שלם באשרם עושה. התיישבתי בשלולית החמימה, בריח החלודה והרגשתי בבית, כל מה שדמיינתי לא התעלה על המציאות. אומנם לא רציתי להפסיק להסתכל אבל ידעתי, אני צריכה לתת לעצמי להרגיש באמת, הרי בשביל מה עשיתי את כל זה אם לא כדי להרגיש? למרות שידעתי שאין לי כאן עוד הרבה זמן הבנתי שמה שסמוי מן העין הוא חזק יותר, אז עצמתי עיניים ונתתי לידיי ליפול לתוך אגם הדם, וכך גם התודעה שלי, הרחתי את הריח החריף של המוות, לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להתרכז בהווה, לא במה שהיה, לא במה שיהיה, רק להנות מהרגע, כי רגע כזה לא יחזור על עצמו שוב, לא משנה אם אעשה זאת שוב, כזה רגע הוא ייחודי ואין שני לו. אפשר להגיד שזאת היתה מדיטציה, מעולם לא למדתי מדיטציה אבל הבנתי מהן העקרונות שלה ויום יום יישמתי אותם. כדי לתת לחושים שלי את מלוא המקום אני צריכה לרוקן את המוח. רציתי להרגיש באמת, לא רק מתוך המחשבות.
אוקיי אז הינה זה מתחיל, ישיבה נינוחה בתוך נוזל החיים ואני לוקחת עוד נשימה ארוכה וכשאני מוציאה אותה כל המחשבות שלי יוצאות יחד אי…תה………….

כל מה שהרגשתי, כל ההתחברות שלי להווה מתחיל להתעמעם ואני לא מבינה למה, זה מתחזק ומתחלף לזמזום. אני מתחילה להרגיש לחץ שסוגר על כולי, פתחתי את עיניי ואני רואה אורות כחולים אדומים מבצבצים פנימה, הזמן שלי נגמר אני צריכה לקום אבל הגוף שלי כבד, הידיים שלי נגררות, לא רוצות לעזוב את השלולית אבל אני חייבת, אם אני לא אקום עכשיו זה הולך להיות הרגע האחרון הנעים שאחווה, ככל שאני נאבקת יותר להתנתק ככה אני מרגישה יותר בעיטות, מעין פטישים קטנים שמכים בי, חובטים בי, אני חייבת לפעול מהר אבל מנסה תוך כדי לפענח מאיפה הם מגיעים. אני לוקחת את הסכין שהשתמשתי בה ועומדת בנקודה שתיכננתי, אבל רגליי עוד רגע קורסות, מזה?! איך אני אמורה לחתוך את עצמי אם אני בקושי מצליחה לפקוח את עיניי, ידיי לא מפסיקות לרעוד והאוויר מתחיל להיגמר מראותיי, כאילו כל קירות הצריף נצמדו לעשרים סנטימטרים שעמדתי עליהם. אולי זה המוסר שלי שגורם לכל זה?אבל חשבתי שאני שלמה עם עצמי. אינלי זמן להתמהמה, הכחולים הולכים להיכנס כל רגע. נשמתי נשימה ארוכה ושיניי נסגרו חזק, חתך ראשון במפרק יד ימין. הדם נוזל במהרה ומטפטף ממני. זה עוד קל אבל מה יהיה כשאגיע לרגל? אסור לי להכניס שום דבר לפה כדי לא לצעוק, אני צריכה להיות עקבית מה שדורש משמעת עצמית. עוד חתך בפרק היד, הפעם עמוק יותר. כיוונתי את הסכין לרגל, היד שלי ממש קופצת במקום, הזמזום הולך ומתחזק ואני מרגישה שהכל מעורפל. אבל אם לא אצליח עכשיו אני אכשל בכל מה שעבדתי בשבילו, אני חייבת לעשות את זה! נשמתי נשימה ארוכה ספרתי בלב, אחד…שתיים….שלוווווווווש! פקחתי את עיניי ודחפתי את ידי לכיוון הרגל, חתך ענק נפער בבשרי והדם ניגר ממני..הפטישים מכים בי במרץ וגורמים לי לרצות לעצום את עיניי אבל אסור לי. אני הולכת בשארית כוחותיי, צעד ימינה ואז אחד שמאלה, כבר לא מסונכרת, זוכרת מה צריכה לעשות אבל ראשי וגופי בוגדים בי. אני שומעת את הצעדים שלהם בחוץ, נשארו לי שניות ספורות, הגעתי למדף שם חיכה לי בקבוקון עם חתיכת בד, ידיי מלאת הדם תפסה אותו, הוא רועד לי מול העייניים אני מנסה הכי מהר שאני יכולה לפתוח אותו אבל שיט! התבלבלתי בצד, אני שומעת אותם במגפונים שלהם צועקים "ישלך הזדמנות אחרונה! תסגיר את עצמך" הידיים שלי רועדות, בטעות סובבתי לכיוון הסגירה, עכשיו סגרתי חזק יותר, איך אני אמורה לפתוח כשכל הידיים שלי קופצות, אני מרגישה חולשה, הדם שלי אוזל, כל כוחותי מתרוקנים ממני, אני לא מאמינה שהכל ייכשל כי לא הצלחתי לפתוח בקבוק! אני חייבת לעשות את זה "לא השארת לנו ברירה" פתחתי !! "אנחנו נכנסים" שפכתי מהבקבוק לבד, הלכתי בכיפוף כדי שלא יראו אותי בחלונות עד שהגעתי אליה, העפתי את הסכין מתחת למקרר, הסנפתי את הבד ומיד נפלתי. שלולית הדם שלי התמזגה לשלה, אני עוד רגע נרדמת, אני שומעת במעומעם את הדלת נפרצת. אני לא מאמינה שהצלחתי, הצלחתי בהכל. תיזמנתי את הזמן מדוייק מהרגע שקראתי להם. הם בחיים לא יעלו עליי, זה היופי בלהיות בחורה, קודם כל מניחים שאת הקורבן, ואני, ידעתי איך להוכיח שאני הקורבן…הפטישים המשיכו להכות בי, הייתי בטוחה שהם יפסיקו כשאצליח אבל עכשיו אני מבינה למה, אני מבינה מי הם, הם הרגשות שבתוכי שלא רוצים שאהיה הקורבן, אלא האגו שרוצה חסות מלאה על הרצח שביצע. אפחד לא יידע שזאת אני חוץ מעצמי.