נקמתו של הרוצח פרק 3 חלק ב' + פרק 4 (קצר)

פרק שלוש חל' ב':

. "רק, רק עוד קצת…" מלמלתי לג'ייד, אך בעצם מלמלתי זאת לעצמי, כל גופי כאב אך המשכתי לרוץ. "כן." שמעתי את ג'ייד ממלמלת לידי. סוף סוף! הגענו. עלינו בשארית כוחנו את מאות מדרגות השיש שמובילות למשרדי בית הכלא. "היכן אבי?" שאלתי, מתנשפת ומחזיקה את צלעותיי הכואבות, "במשרדו." השומר זרק לעברי והמשיך להסתכל בעיתון השבוע של 'ידיעות לונדון, מבזקים אחרונים!' "תודה." אמרתי קצרות וסחטתי את שאריות כוחותיי כדי להגיע למשרדו של אבי ג'ורג'. "אבא…" ג'ייד נכנסה אחרי ואבי הרים את מבטו מערמת הניירות שהיו לפניו. "כן בנות?" הוא שאל וחיוך קל נפרש על פניו החיוורות. "אנחנו חייבות לספר לך משהו." אמרנו בפה אחד.

***

פרק 4: ~ג'ורג' -אז מי אשם?!~

"ומה הוא הדבר הכל כך חשוב שבאתן עד כאן כדי לספר לי אותו?" שאלתי, הבנות התנשפו בכבדות, כנראה הן רצו את ל הדרך הארוכה מביתנו עד כאן. "דיוויד נתן לכן לצאת?" שאתי בהתפעלות, "לא." דיוויד נכנס בדלת משרדי ונראה לא פחות מותש מהן. "לא נתתי להן, הן פשוט יוצאו." הוא אמר והסתכל על ג'ייד וקלואי במבט רציני ומעט מוצחק. "אובחן, אני חושב שאם הבנות רצו עד כאן כדי להגיד לי דבר מה, אנא בנות, הגידה לי, למה רצתן עד כאן?" שאלתי, התאמצתי לשמור על שפה רהוטה וגבוהה במיוחד. "נגיד רק עם דיוויד יצא." ג'ייד מיהרה להגיד לפני שקלואי פתחה את פיה. העברתי את מבטי לבני הבחור, שיערו של דיוויד היה רטוב מעט מזיעה וענייו התרוצצו מפני לאחיותיו הקטנות במרץ. הוא הנהן מעט ויצא, קלואי סגרה את הדלת והן התיישבו מולי.
"באנו עד כאן בקשר למודעה." קלואי קפצה מיד לאחד דבריה של ג'ייד והוציאה מתוך התיק שהביאה עימה. "איזו מודעה?" שאלתי והן שמו בפני את מודעת המבוקשים של ליאו וברנדון סטוקלהם. "ומה בקשר אליה?" שאלתי, באי נוחות מסוימת שלשם כך באו בנותיי הקטנות עד כאן. "הם חפים משפע." אמרה קלואי ולהט מסוים נשמע בקולה היפה. "ומדוע את חושבת כך?" שאלתי, אינני רגיל לכך שג'ייד וקלואי מופיעות לי במשרד באמצע יום עבודה ועוד עם לראיות לכך ששני 'פושעים' למיניהם חפים מכל פשע. "בדקתי את מערכות הבנק בו נגנב הכסף ואספתי מעט מידע על הפשע, השעות בו התרחש, האופן בו הוא קרה, ואת טביעות ידיו של הגנב ובוודאות הייתה שם רק טבעית אצבעות של D-N-A אחת." היא אמרה זאת כל כך מהר, אך בכל זאת הצלחתי להבין את דבריה. "בבקשה, אתה לא מאמין לי, הנה קח. תקרא." היא אמרה ושמה לפני את הראיות שלה. עברתי על הכל במהרה, מאט טיפה בכל פעם שדבר מה משך את תשומת-ליבי. "א-א-אבל…אז מי כן אשם?!" שאלתי, הראיות שלה בהחלט הפכו את על מה שחשבנו עד כאן.
"אני חושדת בכמה מן השוטרים…" מלמלה קלואי בשקט, "ב-באחד משומרי?!" שאלתי, מתפלא מדמיונה המופרח של ביתי בת השש עשר וחצי. "אין זה התכן! הרי שומרי הם הטובים ביותר!" אמרתי, מנסה לשמור על הבעת פנים חמורה אך, אינני הצלחתי. פניהן המשועממות של בנותיי הקטנות גרמו לי לחייך.