נקמה

07:50
אני מסתירה את האקדח השחור והקטן עמוק בתוך התיק שלי ואני יוצאת מהבית. כל הדרך לביה״ס בטני מפרפרת בטירוף- היום זה יקרה סוף סוף!
היום יגיע הרגע המיוחל שחיכיתי לו כבר שנה וחצי. היום זה יקרה, בלי דחיות מיותרות..
אני ממששת את כיס המכנס שלי ועטיפת הפלסטיק של הכפפות מרשרשת. חייכתי לעצמי בסיפוק כשהתקרבתי לביה״ס בצעדים נחושים.

******
08:45
לא מצליחה להתרכז בשיעור. המורה מדברת ומדברת ומדברת, ואני רק חושבת על מספר הכדורים שאני אצטרך בשביל המשימה..
לא יכולה לחכות לסוף היום! הכל כבר מוכן, המקום, התוכנית, האביזרים, הפתק…
כל מה שנשאר זה רק לחכות לסוף היום שיגיע כבר, ולעשות את זה כבר..
איזה מזל שגברת-פרצוף-רחב-ראש-ענק הגיעה היום!

******
12:00
״נדיה, בואי לחורשה שליד ביה״ס היום ב17:00, אני חייבת להראות לך משהו!״
אני קוראת את הפתק בפעם האחרונה. אני לוקחת נשימה עמוקה ואני משחילה אותו לתוך הלוקר שלה ברווח הצר שבתחתיתו. היום היא תראה מה מצפה לה, אבל יותר מזה- היא סוף סוף תקבל את מה שמגיע לה!

******
13:35
הפסקת צהריים. אני כרגיל יושבת לבד בשולחן, וכרגיל גברת-ראש-ענק תופסת את תשומת לב הילדים האחרים. היא בדיוק חזרה מחול ולכן כולם מתעניינים בה.
כולם חוץ ממני. היא עדיין לא ראתה את הפתק, ועדיין לא שמה לב לעובדה שאני מסתכלת עליה כל היום..

******
15:15
שיעור אחרון. היא יוצאת ללוקר בדיוק כשהמורה נכנסת.
היא חוזרת לכיתה עם ספר היסטוריה והפתק שהשחלתי ללוקר שלה התקמט בידה. סוף סוף.

******
15:50
סוף היום. כדי לא לעורר יותר מדיי חשד, אני לא יוצאת במהירות מהכיתה. בעצם, אני כמעט תמיד נשארת בין האחרונות בכיתה.. וגם היא.
אני מציצה הצצה חטופה לתוך התא הגדול של הילקוט, והאקדח מנצנץ קלושות מבפנים. אני טופחת שוב על הכיס הימני של מכנסיי. הכפפות עדיין שם. אני יוצאת מהכיתה עם חיוך שאף אחד לא רואה.

******
16:15
הגעתי לחורשה. אני מתחילה לארגן את המקום בהתאם. כל דקה שעוברת, הבטן שלי מתהפכת מבפנים.
אני מתחילה לחשוב שאני עושה טעות, אבל אז אני מתעשתת. ׳את חיכית להזדמנות הזאת כל כך הרבה זמן! אין סיבה שתתקפלי פתאום!׳ אני מזכירה לעצמי כשאני מתיישבת על הדשא ונשענת בגבי על העץ. הילקוט מוסתר היטב מאחורי העץ.
יש עוד זמן.. עוד הרבה זמן..

******
16:33
הציפייה גדולה. אני טוענת שוב, בפעם המיליון באותו יום את מחסנית הכדורים. הכל מוכן לגמרי. הדבר היחיד שחסר זאת רק היא, נדיה.

******
16:48
עוד 12 דקות היא צריכה לבוא. הבטן שלי משתוללת מבפנים מרוב התרגשות.
רק עוד כמה דקות..

******
16:55
אני נעמדת במקום, מוודאת שהכל מוכן. טענתי את האקדח בפעם האחרונה והסתרתי אותו בכית האחורי של מכנסיי. החולצה הארוכה שלי הסתירה אותו.
זמן הנקמה מתקרב.

******
16:59
אני שומעת צעדים מתקרבים לכיווני. אני מסתכלת על הרצפה ורואה נעלי פראדה יוקרתיות מתקרבות לכיווני, ללא ספק הנעליים של נדיה, או בכינוי אחר: גברת-פרצוף-רחב-ראש-נפוח. השנאה גואה בתוכי כשאני מישירה אליה מבט. היא מתקרבת לכיווני, קומתה הנמוכה מתקרבת אליי והיא מנופפת לי בידה.
אני לא מנופפת לה בחזרה ורק מסתכלת עליה.
״מה את עושה פה?״ היא שואלת אותי בהפתעה גמורה.
״מחכה לך..״ אני עונה לה בקול שלו שלא מסגיר את הכוונות שלי.
״רגע, את השארת את הפתק בלוקר!״ ההפתעה בקול שלה מרגיזה אותי. אני מהנהנת לחיוב ומתקרבת אליה. כשהיא שואלת אותי מה רציתי להראות לה, אני לא עונה. ידי מגששת בכיס האחורי אחרי האקדח הקר ושולפת אותו. העיניים שלה מתרחבות באימה והיא מתחילה לצרוח עליי. אבל כל מה שמעניין אותי זה שאני רק רוצה לנקום בה. כשאני מסתכלת עליה אני מרגישה איך השנאה הגיעה לשיאה. פתאום אני מרגישה איך אני שונאת כל דבר שקשור אליה, החל מהבגדים היקרים שלה ועד הפנים המכוערות שלה. אני מסתכלת בשנאה על פניה הרחבות עם העיניים הקטנות מדיי והשפתיים העבות מדיי והמצח הגדול מדיי שלה. כשאני מכוונת את האקדח על ראשה הגדול היא מתחילה לבכות בפאניקה. ״תורידי את הדבר הזה ממני!״ היא צורחת עליי. אני עוצמת את עיניי ולוחצת על ההדק. אני שומעת את הרעש מחריש האוזניים של שריקת הכדור מפלח את האוויר וטס בקו ישר לתוך המצח שלה. אני שומעת את אנקת הכאב האחרונה שלה לפני שהגוף שלה נופל על הקרקע בחבטה.
אני שומטת את האקדח מידי ופותחת את העיניים. בתחושת סיפוק אדירה אני שולפת את הכפפות מכיסי ומלבישה אותן על ידי כשאני רוכנת אל גופתה..