נעומי בשדה

נעומי הייתה על החוף. הרוח, הגלים, ריח המלח, צלילי השחפים והשמש שליטפה אותה ברכות היו איתה שם, מוחשיים, פועמים, עצומים, אמיתיים. אמיתיים? הכל מטושטש מרוב אושר, חי, צלול ומרגש. מטושטש? החוף היה בדיוק כמו שנועומי אוהבת, ריק מאדם ומלא ברוגע, רק היא בכל החוף, היחידה להינות מכל הטוב הזה. ריק מאדם? לבד?

רגע, נעומי לא מצליחה להיזכר, היא מנסה ומנסה אבל שום דבר.
אולי היא מתה? אבל הכל מרגיש כל-כך אמיתי! לא, היא חיה, זה מציאותי מדי, או שלא?