נעדרת-פרק ד'

פרק ד'
הוא נמצא בחדר חשוך,או כך לפחות נדמה לו.הוא לא ראה שום דבר.
מסביבו,הוא שמע קולות וניסה לאתר את מקורם,אך הרגיש שהוא אובד בעלטה.
"זה כל-כך טראגי," שמע לחשושים מסביבו, "היא הייתה צעירה כל-כך.כל החיים עוד היו לפניה."
על מי אתם מדברים?רצה לשאוך,אך קולו נאלם במעמקי גרונו.אפילו ציוץ לא הצליח להוציא.הוא הרגיש כיצד החרדה גואה במורד גרונו.
"אני מסכים איתך," נשמע קול שני, "כל-כך עצוב."
לפי מה שהצליח להבין מדובר במישהי,איזו בחורה צעירה שכנראה מתה,לפי נימת הקולות.הוא תהה במי מדובר.הוא חשב על המשפחה של הבחורה הזו ומה שהיא מרגישה ברגעים אלו.לפחות אנחנו עוד לא במצב הזה,חשב לעצמו.למרות שאי-הידיעה לפעמים גרועה יותר מהידיעה עצמה.
"מעניין מה או מי גרם לה לכך." שמע את אחת הקולות ממלמל.
"אכן," אמר הקול השני בתשובה, "הגופה נמצאה במצב מזעזע.אני תוהה מי היה יכול לעשות מעשה נפשע שכזה?"
"נמסר מהדיווח המשטרתי," אמר הקול הראשון, "שהאנשים שמצאו את הגופה צפה לה בנהר,הקיאו מרוב הגועל."
"אין צורך לפרט," אמר הקול השני, "נראה עכשיו את הגופה וננסה לברר מה גרם למותה."
"בסדר." אמר הקול הראשון והם החלו הולכים ומתרחקים.הוא ניסה ללכת אחריהם,על אף החשכה שסימאה את עיניו ומנעה ממנו לראות.הוא הלך בעקבות הקולות.בעקבות הסקרנות המעצבנת הזו,שכל-כך רצתה לראות את הגופה.
למען האמת,הוא לא רצה לראות אותה כל-כך,גם בעקבות התיאורים של הקולות,אך משהו בלתי מוסבר משך אותו לשם.הוא חייב לראות,מכיוון שתחושת המשיכה והכמיהה גאו בתוכו,והוא לא יכל להתנגד להן.
"מעניין אותי," שמע עוד הפעם את הקול הראשון בבירור, "האם פנו למשפחה של הקורבן?"
"למיטב ידיעתי," ענה הקול השני, "עדיין לא.תאר לצעמך מה הם ירגישו."
"אני מתאר לעצמי," אמר הקול הראשון, "יש לי שתי בנות.אני לא אוכל לתאר את העולם בלעדיהן."
הקולות השתתקו לבינתיים והוא המשיך לעקוב אחריהם.לא מבין.הוא ריחם בליבו על הקורבן ותהה מה גרם למותה של אותה הנערה או בחורה שהקולות דיברו עליה.יש אנשים שפשוט אי אפשר לקרוא להם אנשים, חשב לעצמו.הרי,מי מוסגל לרצוח בן אדם בדם קר כל-כך?
למען האמת,הוא נזכר באחד התוכניות אודות הנאציזם שראה בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק,ועל כך שנאמר בסופה שהדבר הכי מפחיד ומזעזע בנאצים הייתה העבודה שהם היו בני אדם,שפעלו בדעה צלולה ומתוך מחשבה שהאידיואלוגיה שלהם הייתה מוצדקת.הוא הסכים עם המסר, מכיוון שבסופו של דבר,הוא אמר שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו,רק שאנחנו לא מודעים לכך.
הוא המשיך ללכת בעקבות הקולות המלחששים וניסה להסיח את דעתו במחשבות על דברים אחרים,ללא הצלחה.כל מחשבתו הייתה ממוקדת בגופה והוא לא ידע למה.
"הגענו." שמע את אחד הקולות אומר חרישית והאור נדלק באחת.הוא הצליח לראות את האנשים שדיברו מקודם בבירור,אך הם נראו קצת מטושטשים,משום מה.כשאחד מהם התקרב למקום בו עמד,הוא מיהר להתסתתר,אך,משום מה,שני האנשים בכלל לא התייחסו אליו.כאילו שהם אינם יכולים לראות אותי,חשב לעצמו.
במרכז החדר עמד שולחן מתכת קר למראה ועליו סדין,שנראה שמתחתיו שוכב משהו.הוא שיער שזו הגופה.
"אתה מוכן?" שאל האיש השני והאיש הראשון הנהן.הם התקדמו לכיוון מרכז החדר והתבוננו בפנים מהורהרות בסדין.הוא חיכה לצידם,ללא שהם היו מודעים לכך.
"קדימה." אמר האיש הראשון ובאחת הם הרימו את הסדין מעל הגופה. המראה שנגלה לעיניו היה מזעזע והוא התחרט על כך שחש את אותה כמיהה מוזרה לפני כן.
הוא התבונן בגופה.מן הרגליים ועד לפנים.כל הגוף היה מושחת בצורה נוראה,ושדיה של הגופה היו חרוכים.הוא תהה מי יכל לעשות מעשה נורא שכזה.לידו,הוא ראה את אחד האנשים עוזב את המקום מהגועל ןהאיש השני הלך בעקבותיו.הוא נשאר לבדו,בחדר הקטן והמואר הזה.כשמולו מונחת הגופה המרוטשת.
הוא הסתכל עוד הפעם על פניה של הגופה,מכיוון שנראה שהם מוכרים לו מאיפשהו,הוא רק לא ידע מאיין.
היה חור פעור באמצע בטנה של הגופה והוא התאפק לא להפנות את מבטו לשם,מכיוון שידע שהמראה הזה יגרום לו להקיא.הוא הסתכל עוד הפעם על הפנים המוכרים לו כל-כך וניסה להיזכר מאיפה.מי זו,שאל את עצמו בפליאה.
הוא הפנה את מבטו לצד השני,נחוש לצאת מהחדר הזה,עם האווירה הקודרת והמלחיצה שבו.למען האמת,הוא הרגיש איך קיבתו מתהפכת בתוכו ורצה כבר לצאת מן החדר.
לפתע,ללא כל התראה מוקדמת,הרגיש יד מונחת על כתפו והסתובב בבהלה.הוא ראה את הגופה מחזיקה בו והתכווץ מפחד.
"למה עשית לי את זה?" היא שאלה אותו, "למה נטשת אותי,אביה?" היא אמרה לו בקולה הלחששני והמצמרר.הוא התבונן בגופה ולפתע חדרה בו ההבנה מי היא.זו לי,חשב לעצמו.
הוא התעורר בבהלה מן החלום שחלם ושפשף את עיניו."זה רק חלום." ניסה להרגיע את עצמו,ללא הצלחה.חלום יותר מדי ריאליסטי.
הוא חשב לעצמו שנראה לו שהוא מבין מה לעשות,למרות שזוהי הדרך הקשה.