נעדרת-פרק ג'

פרק ג'
"על מה הוא דיבר איתך?" נכנסה כינרת לחדר ברגע שעו"ד יצחק קורן עזב ויצא מפתח הדירה.הוא השאיר את אביה שם והוא לא ידע מה לחשוב או לעשות.יותר מדי שאלות התרוצצו במוחו.
הוא היה מבולבל והדילמה,אוח,הדילמה הציקה לו יותר מהכל,מכיוון שלא ידע מה לעשות ובמה לבחור.זה היה רציני מכדי שיוכל פשוט לעבור על כך בשתיקה.
"אני…אני לא יכול לדבר איתך על כך,לא עכשיו,כינרת." אמר לה הוא על סף דמעות.
"כולם נעשו לי פה סוכנים חשאיים או משהו?" שאלה אותו בטרוניה, "מה העניין?"
"אמ…" אביה גמגם, "הוא סיפר לי שאבא הוריש לי את בית הקפה שלו, "חבצלת."
"זה כל העניין?" היא שאלה אותו בגיחוך, "אני מוכנה לעזור לך אם אתה צריך."
"זה לא הכל," אמר הוא בנימה לא ברורה, "הוא אמר לי שלפני מותו,אבא כתב בצוואה שהוא…שהוא…מבקש ממני לטוס לגרמניה,לחפש את לי."
"מה?" שאלה כינרת באי אמון מוחלט,כלא מבינה את מה שאמר, "אתה בטוח?."
"בטוח במאה אחוזים." הוא ענה לה.
"זה לא…הגיוני," היא מלמלה, "אל תלך,אביה,אני מבקשת ממך.אתה יודע טוב מאוד כמוני שכבר אין תקווה.אם המשטרה הגרמנית חיפשה אותה ולא מצאה עקבות,אז אין ערובה לכך שאתה תמצא אותה.ובנוסף,היא נעדרת כבר ארבע שנים,אביה.אהבתי אותה מאוד,אך רוב הסיכויים שהיא כבר מתה."
"אני מודע לכך," הוא ענה לה, "אבל,בכל זאת,זו הייתה בקשתו האחרונה."
"אתה יכול לסרב לבקשתו האחרונה," אמרה כינרת בלהט, "אם היא נראית לך לא הגיונית בעליל."
הוא תהה אם כדאי לו לספר לה על כל שאם יסרב ועל החשבון בבנק. כינרת אמנם לא הייתה זקוקה נואשות לכסף,גם מכיוון שבעלה עבד בהיי-טק והרוויח לא רע,או כך לפחות היה ניתן לראות לפי הבית שהם מתגוררים בו.אך,הוא ידע שקצת כסף לא יזיק לאף אחד.
"כינרת," הוא אמר לה, "במידה ואסרב,הכסף בחשבונו של אבא יועבר אליי ואלייך."
"אז," היא שאלה אותו במעיין הומור, "למה לך להסכים בכלל?כלומר, אביה,אתה בן עשרים ושבע.אחרי הכל,מגיע לך קצת להינות מהחיים."
"ואת חושבת שאני יכול להנות מהחיים?" הוא הרים את קולו, "אף אחד מאיתנו כבר לא יכול "להינות מהחיים." כמו שאת מגדירה את זה.שני ההורים שלנו מתו,אחותנו נעדרת כבר ארבע שנים.שנינו מנסים לחיות את החיים הרגילים שלנו.את חושבת שאנחנו מצליחים?" הוא שאל אותה בכעס,אך הרגיש את האובדן מפעפע בתוך ליבו, "זהו,שאנחנו לא.אנחנו חיים כמו כל אחד,ממשיכים לספוג העלאות מחירים וקיצוצים במשכורת ותספורות מצד הטייקונים וכל מה שתרצי.וברגעים המעטים הללו,כשאנחנו מנסים לשבור את השגרה,כמו שעשית לפני כשנתיים,כשהלכת למצעד הגאווה עפ ם חברותייך,כדי להפגין הזדהות,טוב,זה פשוט לא מספיק."
"סיימת?" היא שאלה אותו, "אני חושבת שאתה צריך קצת לנוח,אביה. אחרי שתתעורר,תבין בדיוק מהי ההחלטה הנכונה,בשבילך ובשבילי," היא אמרה והוסיפה, "אני ארד למטה,אל תדאג.תישאר פה ותנוח קצת,אני רואה שאתה צריך מנוחה." ובלא להשאיר לו שהות נוספת לענות,יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה.הוא נשאר לבדו ולמען האמת,השקט הזה דיי נעם לו.
הוא לא שמע,או לפחות קולות הדיבורים שמהסלון לא הגיעו אליו.הוא קיווה שהשבעה הזו תסתיים,מכיוון שכל ההמולה,אף על פי שלוותה בדאגה לשניהם,כבר התחילה להציק לו.הוא העדיף את השקט עכשיו מכיוון שעזר לו להתמודד עם כל השאלות שעלו.
הוא נשכב על המיטה והתבונן על הקירות,שסימני הפוסטרים שנתלשו זה מכבר עדיין בלטו בהם.
למען האמת,הוא עדיין הרגיש את ריחה של לי באוויר ולא ידע להסביר מדוע.הרי הוא אמור היה כבר להתפוגג,לאחר ארבע שנים.
"אני לא יודע מה לעשות," הוא מלמל בשקט, "אני באמת לא יודע.אף פעם לא פניתי אליך ככה,טוב,לפחות מאז שהבנתי שאני אתאיסט ושאתה כנראה בולשיט אחד גדול.אבל,אני מניח שאני יכול לפנות אליך,למרות שכנראה אגיע לגיהנום," הוא אמר והמשיך, "אולי אפילו דודה אסתר תחשוב שחזרתי בתשובה.בכל מקרה,אני מתלבט.לנסוע לגרמניה ולהשאיר הכל מאחוריי בשביל לנסות ולמצוא את אחותי,לאחר ששגרירות גרמניה אמרה לנו מפורשות שאין שום קצה חוט.או פשוט להישאר כאן ולחיות את חיי כאילו שום דבר לא קרה.זו גם אופציה." שום תגובה לא נשמעה והקירות נשארו דוממים.
"אני לא יודע למה ציפיתי שתענה לי בכלל," הוא אמר בעוקצנות, "זה לא שציפיתי שפתאום בת קול תענה לי מהשמיים.כלומר,על בקשות לעזרה רבות כל-כך לא הגבת,אז למה שתגיב לשלי?" הוא אמר והמשיך, "כנראה שאני מתחיל להשתגע,לדבר אל עצמי."
הוא זרק בכעס את הכרית על הקיר ונשאר לו,לשכב.הוא היה חייב לקבל החלטה,אך בלא משים,הרגיש כיצד עפעפיו נעצמים והוא נרדם,עם המחשבות והשבעה וכל מה מה שקרה בימים האחרונים.