נעדרת-פרק ב' חלק שני

שניהם נבהלו מעוצמת הדפיקה וליבו של אביה קפץ במקום.הדלת נפתחה באחת ובפתח עמד איש שנראה מכובד הלבוש בחליפה.כמו עורך דין, חשב לעצמו אביה.
"שלום," פנה אליהם האיש, "לא התכוונתי להפריע.פשוט אמרו לי שאוכל למצוא אתכם כאן.אפשר להיכנס?"
"ומי אתה,אדוני?" שאלה אותו כינרת בסקרנות.האיש נכנס והתיישב כל הכיסא מולם.
"נעים להכיר," הוא לחץ את ידה של כינרת ראשונה ואחר-כך את שלו.הוא תהה אם לא חם לו,בחליפה שלא מתאימה לחום הישראלי. "שמי הוא יצחק קורן ואני שימשתי כעורך דינו בעת שכתב את צוואתו," הוא אמר וכיחכח בגרונו, "ועכשיו,אני כאן בכדי להקריא לכם אותה.יש שאלות?"
שום קול לא נשמע בחדר חוץ מכמה השתעלויות מדי פעם של יצחק קורן. הוא בחן אותם בסקרנות,מצפה לשאלות ואז המשיך.
"אביכם,גלעד צוברי,תרם את מרבית כספו לעמותה למלחמה בסרטן," הקריא יצחק קורן את הצוואה, "לא תוכלו לשנות את יעד התרומה או להחליט לתרום פחות או יותר מכיוון שהחלטה זו הינה רצונו האחרון של המנוח,גלעד צוברי.ולפי חוקי מדינת ישראל מותר לו לעשות כן."
"מובן," אמרה כינרת, "תוכל להמשיך,בבקשה?"
"בנוגע לבית," הוא המשיך ואמר, "הוא החליט ששניכם תקבלו אותו.הוא מוסיף וכותב שאתם יכולים להעמיד את הבית למכירה,אם זהו רצונכם.הוא מוסיף ואומר שאם מישהו רוצה למכור את חלקו בבית לצד האחר,כדלהלן האח השני,על הקונה לשלם לו.כך נכתב בצוואה."
"כלומר?" שאלה כינרת, "לכל אחד מאיתנו יש חלק בבית,אתה מתכוון?"
"אכן כך," עונה לה יצחק קורן, "אך,אם זהו רצונך,את יכולה למכור את חלקך בבית לאחיך ועליו לשלם לך על כך," הוא אומר ומכחכח בגרונו, "ועכשיו,במטותא ממך,כנרת,אני צריך לדבר עם אחיך בפרטיות על עניין שלא סובל דיחוי."
"ואני לא יכולה לשמוע על מה מדובר?" שואלת אותו כינרת בסקרנות. לו, לעומת זאת,היה רצון עז שהעניין הזה ייגמר כבר.הוא שנא להתעסק בצוואות ובירושה ובקרובים מתוסכלים שמתעצבנים על כך שלא הזכירו אותם,ולו במעט.ועכשיו,מה הקטע עם העניין הדחוף שלא סובל דיחוי? אפשר לחשוב שמדובר באיזה סרט מתח הוליוודי ולא במשפחה ישראלית ממוצעת שהגורל המחורבן התאכזר אליה.
"למען האמת,מכיוון שלא הייתי רוצה לשקר לעלמה נחמדה כמוך," אמר יצחק קורן בעדינות ככל האפשר.אביה גיחך לעצמו,הכינוי עלמה לא ממש הלם את אופיה של כנרת,בלשון המעטה. "אביכם המנוח ציין בפירוש שהוא מעדיף שאדבר רק עם אחיך על העניין.חוץ מזה,זהו עניין לא פשוט ורגיש מאוד והוא לא רצה שזה ישפיע על בריאותך ובריאות עוברך."
"בסדר." נאנחה כינרת בחוסר אונים וקמה מן המיטה עליה ישבה.היא סימנה לו בעיניה,שיספר לה אחר-כך במה מדובר.
"רק,אם תוכלי לסגור בבקשה את הדלת." אמר לה יצחק קורן והיא סגרה את הדלת מאחוריה לאחר שיצאה.בחדר נשארו רק שניהם,הוא ועו"ד יצחק קורן,שנעץ בו מבטים מלאי ציפייה.
"בוא פשוט נגמור עם זה," אמר אביה בחוסר סבלנות, "תגיד לי במה מדובר."
"רעיון טוב מאוד,אדון צוברי הצעיר," אמר לו יצחק קורן, "נעבור לחלק המסקרן ברשותך," הוא חיכה לכך שאביה יהנהן בראשו והמשיך, "כפי שאתה יודע,אביך היה הבעלים החוקיים והיחידים של בית הקפה "חבצלת".הוא הוריש אותו לך."
לי?שאל את עצמו בפליאה.לו,לאותו המישהו שאפילו החביתה נשרפת לו.מה לו ולבית הקפה של אביו?היה עדיף שכבר היה מוריש אותו לכינרת,חשב לעצמו.ותוך כדי כך שאל את עצמו את אותה השאלה,האם זה העניין הכל-כל דחוף שלא סובל דיחוי שהתכוון אליו,שאל את עצמו בתמיהה.
"אביך ז"ל מוסיף וכותב בצוואה שהוא רוצה שהנכס יישאר בידיך,אבל," אמר יצחק קורן,הוא חשב לעצמו שתמיד יש את ה'אבל' הקטן הזה,שיכול לשנות הכל, "אם תרצה להעבירו לידיים זרות,הוא בשום אופן לא הסכים שתמכור אותו לענקי התעשייה כגון "קפה-קפה", כפי שהוא מציין בצוואתו, הוא רוצה שאחרי מותו בית הקפה יישאר בדיוק כפי שהוא היה,כלומר, שהעסק יישאר קטן ויכוון למשפחות.מובן מאליו שתצטרך לעשות כמה שיפוצים,אבל אני לא רואה בזה בעיה."
"בסדר…" מלמל הוא באי-נוחות, "זה מה שרצית לספר לי?אני מעריך זאת,אבל…"
"עכשיו אנחנו מגיעים לעניין שלשמו ביקשתי לשוחח איתך בפרטיות," אמר יצחק קורן, "בחלק האחרון של הצוואה נכתבה בקשתו האחרונה של המנוח,הוא פונה אליך באופן אישי.הוא מבקש שתטוס לגרמניה ותצא לחפש את אחותך הנעדרת מזה ארבע שנים,לי צוברי.זו הייתה בקשתו האחרונה." מסיים יצחק קורן את דבריו בדרמטיות ומתבונן בו כממתין למשהו,לדיבור,לשאלות,למשהו.אך,אביה לא יכל לדבר מרוב שהיה המום. מה פשר הבקשה הזו?כלומר,עוד כשאביו ז"ל היה בחיים הוא לא התייאש.הוא זכר שפנה לשגרירות גרמניה,שלח לה אינסוף מכתבים. אך, ככל שעברו ונקפו השנים ואיתם מחלתו שהלכה והחמירה נראה שהוא כבר הפסיק להאמין,איבד את התקווה.וכעת,מסתבר שהוא מבקש ממנו לצאת לחפשה,כאשר היא נעדת כבר ארבע שנים ואחרי שמשטרת ברלין אמרה להם שאין שום קצה חוט לפיצוח התעלומה המעיקה עליהם.
"א…אמ…" מלמל אביה,הוא לא ידע מה להגיד, "אתה מצפה שאלך לחפש אחרי אחותי,אחרי שהיא נעדרת כבר ארבע שנים ורבים האומרים כי היא כנראה אינה בחיים?"
"אני לא מבקש זאת," אמר לו יצחק קורן, "אביך ביקש זאת.הוא מעולם לא חדל להאמין שהיא עוד בחיים."
"ומה אם אגיד לא,למשל?" שאל אותו אביה בהקנטה.
"מובן שבסוף זוהי ההחלטה שלך," ענה לו יצחק קורן, "במידה ולא תסכים,הכסף בבנק שאותו חסך אביך ולא יועד לתרומות,יועבר אליך ואל אחותך."
"כלומר,למה דווקא אני?" שאל אותו אביה בסקרנות, "ומה הבעיה שכינרת תצטרף?"
"מכיוון שאחותך בהריון," ענה לו יצחק קורן, "אביך לא רצה לסכן אותה בצורה כזו."
"ואותי הוא רצה לסכן?" שאל אותו אביה במעיין כעס.
"כפי שהבהרתי זאת מקודם,אינך חייב להסכים," השיב לו יצחק קורן, "למרות שאני מאמין שעמוק בתוכך,אתה רוצה להסכים,אך חושב על כל המחויבות שלך,על העבודה ועל כך שאינך נשוי ועל שכר הדירה נמופח שלך."
"כיצד אתה יודע?" שאל אותו באימה ובהפתעה.הוא אמר כמעט בדיוק את כל מה שחשב עליו,מלבד זה שאינו נשוי,חרף היותו בן עשרים ושבע.
"אביך סיפר לי רבות על המשפחה שלכם,אך זה אינו חשוב," ענה לו יצחק קורן, "בכל מקרה,אני רואה שאתה מתלבט.אולי תחשוב על כך במשך כמה ימים ובסיום השבעה תודיע לי?הנה המספר שלי." הוא הוציא מכיסו פתק מקופל ודחף אותו לידו.
"וכעת," הוא אמר לו, "מוטב שאלך.אתה נראה המום,ידידי.אני מקווה שתעשה את ההחלטה שתהיה שלם איתה." ובמילים אלה נפרד ממנו לשלום ויצא מן החדר.משאיר את אביה מלא בהרהורים ובמחשבות ויותר מהכל,בתהיות ובסימני שאלה רבים.