נעדרת-פרק ב' חלק ראשון

פרק ב'
כעבור שלושה ימים:
אביה הרגיש מרוקן מכוחות,כל כוחות שהם.השכנים והקרובים והמכרים והמשפחה,אפילו אלו שבכלל לא שמרו איתם על קשר הגיעו בהמוניהם. הוא נאלץ לשמוע בכל שעות היממה, "מצטערים," "משתתפים בצערך." ועוד דברים כאלה.כל ההצטערויות וההשתפכויות האלו יצאו לו כבר מכל החורים.כמה דברי אבל בן אדם כבר יכול לשמוע?
הוא תהה איפה כל בני המשפחה והקרובים והשכנים והמכרים האלו היו עד עכשיו.איפה הם היו כאשר אביו התמודד עם הנפחת* והברונכיטיס** והסרטן וכל מיני חמלות אחרות?אה,איפה הם היו,חשב לעצמו בכעס.למה הם באו רק עכשיו,כשכבר מאוחר מדי,כשהוא כבר מת.
"אני משתתפת בצערך." שמע קול לידו וראה את דודה אסתר,דודתו מצד אמו.למען האמת,משפחתו בקושי ושמרה איתה על קשר,בגלל כל מיני וויכוחים בנוגע לדת,מכיוון שדודה אסתר הייתה דתייה ולא יכלה לסבול את העובדה שמשפחתה של אחותה הייתה אפיקורסית,כפי שכינתה אותה. בפעמים שנפגשו ביניהם,דודה אסתר תמיד ניסתה לדבר איתם על הדת וכשאמו אמרה לה שהם יבצעו את הבחירות שלהם ולא צריך לדחוף אותם לכך,היא תמיד החלה להתווכח איתה ולצקצק בלשונה.
"תודה." הוא ענה לה.
"מה שלומך?" היא שאלה אותו, "ושלום אחותך?איך אתם מתמודדים?"
"בסדר," הוא ענה לה, "תודה על הדאגה."
"ברוך השם," היא אמרה, "אני מקווה שלפחות האירוע הזה ישפיע עליך קצת,אביה."
"למה את מתכוונת?" שאל אותה וקיווה שזה לא מה שהוא חשב. אלוהים,אם אתה קיים,בבקשה.אין לו כוח לשמוע את זה.
"אני מתכוונת לכך," היא ענתה לו והמשיכה, "שתתחק באמונה שלך. שמעתי סיפור על בחור שהיה דומה לך,חילוני וחסר אמונה שבעקבות מות קרוביו בחן את החיים שלו והבין שלמרות כל הבחורות וההנאות החומריות שהיו לו,חייו ריקים.לאחר כמה טיסות להודו,בניסיון למצוא את הרוחניות,ללא הצלחה.הוא חזר לארץ,נואש אחר משהו שהיה ממש מולו, אך לא השכיל להבין את זה.הוא הלך לבית הקברות,להתאבל על הוריו ופגש שם רב אחד.הוא אמר לו שהוא מבולבל ואובד עצות לאחר מות הוריו.הרב הזמין אותו לחגוג קבלת שבת בביתו,בכדי שלא יהיה בודד," היא המשיכה ונשמה נשימה עמוקה, "הבחור החילוני התלבט עמוקות ולבסוף החליט ללכת לבית הרב.מה יש לי להפסיד,חשב לעצמו והלך לבסוף.שם,בביתו של הרב,הוא חגג את קבלת השבת המוצלחת ביותר שהייתה לו והרגיש את הקדושה והרוחניות בכל פינה.זו חוויה שעלתה מאות מונים על כל בילויו במועדונים.כשהלך לדרכו,הרב שאל אותו אם הוא מצא את מה שחיפש והבחור ענה לו שכן.מאז,הוא שומר מצוות והתחזק באמונתו.הוא נשא אישה יהודייה כשרה.היום הם מצפים כבר לילדם השלישי."
הוא התאפק לא לגחך מולה,אך ידע שזה לא מכובד.הוא תהה באיזה אתר דודה אסתר מצאה את הסיפור,מכיוון שהוא נשמע לו מוכר כל-כך,מאתרים של מחזירים בתשובה למיניהם.
"כן,דודה אסתר," הוא אמר לה בהתחמקות, "אני אשמח לדבר איתך אחר-כך על הנושא המרתק הזה.עכשיו,אם תסלחי לי,אני צריך ללכת."
"מובן,מובן," היא אמרה לו, "אני שמחה שאתה מגלה התלהבות לנושא."
הוא הלך לכיוון אחותו,שהייתה עסוקה בשיחה עם כמה שכנות חטטניות ורכלניות במיוחד.היא דיברה אליהן במתקתקות שהוא לא יכל לסבול.
"כינרת," הוא פנה אליה, "אני צריך לדבר איתך על משהו.תוכלי לבוא?"
"כן," ענתה לו כינרת ביובש, "מצטערת,אחי צריך לדבר איתי." אמרה לשכנות המאוכזבות.
"זה בסדר," ענתה לה אחת השכנות, "שלא תדעו עוד צער."
אביה הנהן לעומתה והוליך את כינרת לחדר הצדדי הקטן,שבעבר היה שייך ללי.הוא ידע שאף אחד מהשכנים ומהמכרים ומהקרובים לא ייכנס לחדר הזה,שצפן בתוכו דברים רבים כל-כך.
"למה גררת אותי לכאן?" שאלה אותו כינרת, "ראית שהייתי באמצע שיחה."
"אני מצטערת שהפרעתי לשיחה הקדושה שלך עם השכנות האלה," אמר לעומתה, "את מוזמנת לחזור ולדבר איתן.אולי תצטרפי למועדון הרכילויות שלהן ביום שישי."
"תפסיק," היא אמרה לו בדמעות, "אתה יודע טוב מאוד שלא אכפת לי ממה שהן אומרות.פשוט…אתה יודע,רציתי להיראות נחמדה."
"זו לא נחמדות,זו צביעות." הוא ענה לה בכעס.
"מה אתה מעדיף?" היא שאלה אותו, "שירכלו על המשפחה המפורקת שלנו עוד יותר.זה מה שאתה רוצה?" היא צעקה עליו והדמעות ניגרו מעיניה.הוא הרגיש נורא.גם בגלל שהם רבים,אך גם בגלל כל המתיחות הזו.לעזאזל.
"חשבתי שאמרת שלא אכפת לך!" הוא ענה לה בלעג והתיישב על המיטה המוצעת.לפני שאביו אושפז בבית החולים,הוא תמיד הקפיד להציע את מצעיה של לי.כאילו שאם יציע אותם וישמור על החדר מסודר,היא תחזור ותחכה על מפתן הדלת.אנשים והאמונות שלהם,חשב לעצמו.למרות שהיה נותן הכל בכדי שלי תחזור,בשביל שהחיים שלהם יחזרו להיות נורמליים. על מי אתה עובד,אביה,חשב לעצמו,החיים שלכם לעולם לא ישובו להיות נורמליים.כבר פאקינג ארבע שנים שהם לא נורמליים.
היא התיישבה לידו והוא ראה שעיניה מלאות דמעות.הוא שיער שגם שלו.
"אני מצטער," הוא אמר לה, "לא הייתי צריך להתפרץ ככה.פשוט…קשה לי עם כל האובדן הזה."
"זה בסדר," היא ענתה לו, "אני מבינה אותך.קשה עם כל האובדן מסביב והתחושה שנשארת לבד.קשה עם כל המבטים מסביב.קשה עם כל השכנים שמתעקשים לדבר איתך כל שנייה," היא אמרה לו והוא הבין את כל מה שהיא אומרת, "רוצה חיבוק מעודד?"
"אני אשמח." הוא ענה לה ושניהם התחבקו.אמנם,שנים רבות עברו מאז היו ילדים ושיחקו בין העצים,אך החיבוק ביניהם הזכיר לו את הזמנים הללו.הזמנים שבהם היו רק ילדים ושיחקו בטרזן ובג'יין.הזמנים שבהם היו תמימים,שלא ידעו מה מצפה להם בעולם.לפתע,נשמעה דפיקה בדלת.