נעדרת-הקדמה

היא פקחה את עיניה באיטיות,לא מבינה מה קורה כאן.הכל היה מטושטש וראשה כאב מאירועי הלילה הקודם שהיא בקושי זכרה.כנראה השתכרתי יותר מדי,חשבה לעצמה.
היא מצמצה קלות והסתכלה מסביב,לנסות לברר איפה היא.היא ראתה שהיא נמצאת בחדר קטן שצבוע בחום.לעזאזל, חשבה לעצמה באימה שהלכה וגאתה בגופה.היא לא הבינה למה היא פה בכלל.אולי זו סתם מתיחה מטומטת,ניסתה להרגיע את עצמה,ללא הצלחה.הייתה לה הרגשה מסויימת שחבריה לא הולכים להפתיע אותה בקריאות, "עבדנו עלייך."
היא הסתכלה על גופה וראתה שבגדיה נעלמו ושהיא לבושה בתחתונים ובחזייה בלבד.למען האמת,לא היה חם,אך היא הרגישה כיצד אגלי הזיעה מתחילים לזלוג במורד גופה.
"זה לא מצחיק!" היא צעקה בחוזקה,מנסה שמישהו ישמע אותה, "תוציאו אותי מכאן!" היא הלמה בידיה על קירות החדר,אך ללא הצלחה.הם היו חזקים ועבים ונראה שהם הולכים וסוגרים עליה.ומאז ומתמיד היא הייתה קלאוסטרופובית ופחדה מחללים קטנים,מה שהזכיר לה את הטיול השנתי בכיתה ח',שם הייתה מנהרה שהיו צריכים לעבור בה.היא זכרה את הבחילה והלחץ שהרגישה.
"לעזאזל," היא צרחה עוד פעם והלמה על הקירות, "תוציאו אותי מכאן!" היא הרגישה שהיא לא יכולה לעמוד יותר בלחץ.תרגעי,חשבה לעצמה,לי צוברי שאת מכירה הרבה יותר חזקה.אל תישברי עכשיו,אמרה לעצמה בלחש.
אולי כדאי לנסות ולארגן את הדברים במוחי,חשבה לעצמה,להבין מה קרה.סדר תמיד הרגיע אותה והיא אהבה כשהחדר שלה היה נקי ומצוחצח ללא רבב.כך היה גם בספורט שהיא התאמנה בו,ג'ודו.כל תרגיל היה חייב להיות מושלם,אחרת הוא לא היה מספיק טוב בשבילה.
היא נשמה עמוקות וניסתה להבין את השתלשלות האירועים.היא העדיפה להתחיל מההתחלה.
היא בסך הכל רצתה לעשות טיול אחרי הצבא.היא,הנערה השגרתית בעלת הישער החום והעיניים הירוקות,רצתה לעשות משהו שונה,להתפרע קצת.לפני שתחזור לשגרה ותתחיל במעגל של החיים הבוגרים.לימודים באוניברסיטה,לאחר מכן תואר ראשון ושני,לאחר שנים של לימודים ועבודות.באמצע היא כנראה תכיר מישהו,אולי אפילו יתחתנו.שני ילדים, כנראה וכלב.ויותר מהכל,עבודה,הדאגה לתשלומים.המריבות שאינן נגמרות.לעזאזל.היא רצתה לעשות משהו שיפיג קצת את השגרה המעיקה של החיים שלה.אמנם,היא עדיין לא חוותה את זה,אך הכירה את זה מהוריה,שרבו ביניהם ללא הפסקה.מאחותה הגדולה בת ה-28 שהייתה בהריון עם ילדה השני.היא רצתה לעשות משהו בלתי נשכח.למען האמת, טיול אחרי הצבא היה דיי נפוץ.אך,היא בניגוד לכולם,לא אבה לטוס להודו או למזרח הרחוק.למען האמת,זה פשוט לא משך אותה.לכן,היא וחברתה הטובה,שני לוין החליטו לתור את אירופה לאורכה ולרוחבה.הטיול שלהם התחיל בגרמניה.הן כבר הספיקו לטייל בכמה אתרים יפהפיים.לאחר מכן,טסו דרך ארוכה במטוס לברלין,שם שכרו חדר קטן במוטל,שהיה יחסית זול.למען האמת,גרמניה על כל גודלה הדהימה אותה.היא אהבה את המדינה,את כל אתרי הטבע שלה והמקומות העוצרים ביופיים.באחד הלילות הן הלכו לאחד הברים באזור.
שם,לאחר ששתו כמה כוסות שמפניה,שהיו יחסית גדולות וכבר התכוונו לחזור לחדר שלהן,נשלחה אליהן,או יותר נכון אליה כוס יין קטנה. "לעלמה עם השיער החום,מהאדון פיטר מולר,שיושב ממול." אמר אחד המלצרים בגרמנית,כשהביא אליה את כוס היין.לאחר שאמרה לו שהיא לא מבינה גרמנית,חזר על דבריו באנגלית.
"can you return this back?" היא שאלה אותו באנגלית והוא ענה לה שכן והחזיר את כוס היין לפיטר מולר,האיש ששלח לה את כוס היין.חברתה החלה לצחוק עליה בגלל זה ואמרה שאפילו פה יש לה מחזרים.לפתע, אותו האיש עם כוס היין,פיטר מולר,ניגש אליהן.
"כשאני שולח כוס של יין למישהי," הוא אומר לי, "היא בדרך כלל לא מסרבת." הוא אומר ומתיישב לידינו.
"גרמנים לא אמורים להיות יותר מנומסים?" פונה אליו שני בשאלה כשהוא מתיישב ומתחיל לפלרטט איתנו.
"תתפלאי,אבל לא." הוא עונה לה,משועשע וממשיך לדבר איתנו.שואל מאיזה מדינה אנחנו ומאין הגענו.למרות שהיה אדם זר,משום מה,היא דיברה איתו בחופשיות.הוא נראה מנומס והקשיב לכל מה שאמרנו,אפילו לשאלות הטיפשיות של שני,חשבה לעצמה.
בנוסף,היא נזכרה,הוא ניסה לשכנעה לצאת איתו לפגישה. "קדימה, פרויליין," היא זכרה אותו אומר, "רק פגישה אחת.לא אוכל לעמוד בכך שלא אראה אותך שוב."
"ככה אתה מתחיל עם כל בחורה שאתה פוגש?" היא שאלה אותו, משועשעת, "כי זה לא יעבוד לך הפעם."
הו,כמה שהיא טעתה.לאחר התחננויות רבות ואפילו זריקת פתק עם מספר הטלפון שלו לעברה,היא הסכימה.רק כדי להיפטר מהנודניק הזה.
"פרויליין," הוא אמר לה, "ניפגש בעוד יומיים,באותה השעה ובאותו המקום."
"אתה לא רוצה להיפגש גם איתי?" שאלה אותו שני,שיכורה למחצה.
"נראה." הוא ענה לה ונפרד מאיתנו.שני התלהבה מאוד מכך שאפגש איתו,חשבה לעצמה.היא זכרה כמה דיברה איתה באותו הלילה,על כמה שהיא ברת מזל שתיפגש איתו,עם הגרמני החמוד הזה,לדבריה.
כעבור יומיים,הם נפגשו באותו הבר.למען האמת,הוא נראה אפילו יותר רשמי ומכובד מאשר הפעם הקודמת.היה לו שיער חום ועיניים כחולות כמו הים,חשבה לעצמה בשעשוע.
היא סיפרה לו על עצמה,מה היא אוהבת לעשות ומתכננת לעתיד.היא סיפרה לו על השגרה המשעממת,שתצטרך לחזור אליה כשתחזור לארץ, כי לכך כולם מצפים.הוא אמר שהוא כל-כך מזדהה עם הדברים שלה. השיחה שלהם הייתה קולחת וזרמה במיוחד.לקראת סיום הפגישה,הוא שאל אותה אם יוכלו להיפגש עוד פעם והיא ענתה לו שמחרתיים בבוקר הן כבר יטוסו מגרמניה לצרפת.הוא שאל אותה אם יוכלו להיפגש מחר בערב,בפעם האחרונה והיא השיבה בחיוב.הוא הסיע אותה במכוניתו למוטל שלה.הוא איחל לה לילה טוב ונישק אותה קלות על מצחה.אם היא הייתה יכולה,היא הייתה גורמת לכך שהרגע הזה יימשך.הוא התייחס אליה בצורה נחמדה למדי וחבל שכנראה,לא יתראו במשך תקופה ארוכה אחרי מחר,חשבה לעצמה.למרות שיש פייסבוק או סקייפ,למרות שזה לא כמו בחיים האמיתיים,פנים מול פנים.את הלחץ והרגש.
היא סיפרה לשני הנלהבת לדעת מה קרה בפגישה והיא הגיבה בקריאות רומנטיות ובכל מיני שירים מטומטמים נוסח כיתה א',כגון:"לי ופיטר לנצח,שתי נשיקות לנצח." כנראה האלכוהול השפיע עליה במיוחד,חשבה לעצמה בגיחוך.
ביום המחרת,בערב,הם נפגשו באותו הבר כמו בימים שלפני כן,למרות טענותיה על כך.הוא אמר לה שהוא מעדיף שפגישתם האחרונה לבינתיים תהיה במקום בו הכירו.
הפגישה הייתה אפילו יותר טובה מקודמתה,אך העצב הורגש באוויר.היא הרגישה צער על כך שתיאלץ להיפרד ממנו.למרות שנפגשו לפני שלושה ימים,היא הרגישה שזה הרבה יותר מכך.
באמצע הפגישה היא הלכה לשירותים,לסדר את שיערה וחזרה במהירות. הוא הגיש לה כוס בירה. "לחיים." הם אמרו אחד לשני בעת הרמת הכוסיות.
ואז,לאחר השתייה,היא התחילה להרגיש מעורפלת,כאילו השתכרה ייתר על המידה.היא אל ידעה בדיוק למה,אבל הרגישה שהיא הולכת ומאבדת את אחיזתה במציאות.ראשה הסתחרר והיא הרגישה שהיא הולכת ונופלת לתוך החשיכה העמוקה.הוא הביחן בכך מייד והציע להסיע אותה הביתה, כי היא כנראה שתתה יותר מדי.זה לא נראה לה הגיוני,מכיוון שהיא הרגישה שזה יותר מהשפעתו של אלכוהול,משהו נוסף,אך לא אמרה דבר. הוא עזר לה ללכת לכיוון המכונית שלו,כשהיא עוד שנייה מתמוטטת.הדבר האחרון שהיא זכרה זה הוא שהיא נשכבה מאחורה,על מושב המכונית ונתנה לחשיכה לסחוף אותה.זהו,ומהרגע הזה היא אינה זוכרת יותר מה קרה.
היא קיוותה ששני כבר הספיקה להבחין בהיעדרה,למרות שהיא לא ידעה מכ הזמן עבר מאז שנרדמה.היא קיוותה שפיטר בסדר,עד כמה שניתן.
אלו היו כל הפרטים שחזרה עליהם וכעת ניסתה להוסיף פרטים חדשים על מה ששמה לב אליו.היא נמצאת בחדר קטן,לא יודעת איפה היא או כמה זמן עבר.הקירות עבים והיא לכודה פה,בלי שום דרך לצאת.
"תנו לי לצאת!" היא צרחה בקול כוחה והלמה בקירות, "מי שלא תהיו,תנו לי לצאת.בבקשה!" לפתע,עד כמה שיכלה לשמוע,היא שמעה צעדים מחוץ לחדר ונרתעה לאחור.היא שמעה את צליל הדלת הנפתחת ולמרבה ההפתעה,ראתה את פיטר עומד מאחוריה.היא נתקפה תחושת שמחה ברגע שראתה אותו.הוא כנראה שם לב לכך שנעדרתי,חשבה לעצמה. מצויין,יכול להיות שלא החמצתי את הטיסה לצרפת,חשבה לעצמה וקיוותה בכל ליבה.
"פיטר,טוב שהגעת," היא אמרה לו, "תודה לאל.כבר התחלתי להרגיש שאני משתגעת." הוא פשוט התקרב אליה יותר ויותר והסתכל עליה.היא שמה לב שיש במבט שלו משהו משונה,לא רגיל…מעיין לגלגני ושמח לאיד אך,היא התעלמה מכך.בטח החדר הקטן הזה השפיע עליי,חשבה ומיהרה להרגיע את עצמה.
"פיטר," היא התקדמה לעברו וחיבקה אותו בהכרת תודה, "אנחנו הולכים?"
"את לא הולכת לשום מקום." סינן לעברה לאחר כמה שניות והרחיק אותה מעליו.היא לא הבינה מה קורה פה.למה הוא מתנהג אליה כך?
"למה אתה מתכוון?" היא שאלה אותו בהיסוס.
"אני מתכוון לכך," הוא אמר לה, "שאת לא הולכת."
"ומה עם הטיסה לצרפת?" היא שאלה אותו.הרגשתה כלפיו השתנתה באחת.היא עדיין נאחזה בתקווה שהוא סתם מתנהג כך.כי בפגישותיהם הוא תמיד התנהג כלפיה בנימוס ובנחמדות.כיצד השתנה כך? שאלה את עצמה.או שאולי לא הייתה זו אלא העמדת פנים. "ושני?והמשפחה שלי? אני לא יכולה להישאר כאן.ובכלל,תפסיק להתנהג ככה.מה יש לך היום?"
"אני מציע לך לשכוח מהם," הוא אמר לה. "ברוכה הבאה,מותק." ולפני שהספיקה להגיד לו משהו בתשובה,לנסות להבין לעומק את מה שקורה,הוא הצמיד את המפית לפיה ולאחר כמה שניות של התנגדות, התמוטטה ונפלה על הרצפה,נשאבת לתוך החשיכה.
קולות נשמעו מן הצד השני והוא נאנח לעצמו. לפחות זכה במישהי חדשה וטרייה.ובמחשבות אלו פרץ בצחוק גדול.