.נסה אותי.

"ועכשיו?" חזר בלק לשאול והיכה את פרצופי בחוסר רחמים. דם החל להגיר מפי.
החוט השחור המעקצץ שרט את מפרקי כפות ידיי, כשהן היו קשורות היטב מאחורי גבי; מאחורי משענת הכיסא.
הזעתי, פני היו מלוכלכים ושערי היה פרוע להחריד.
מוללתי עם לשוני את הדם שהיה בפי, ואז בלעתי אותו. זה היה נורא- אבל הייתי חייב, כדי לדבר.
התנשפתי ואז חייכתי. צחוק מריר יצא מפי.
בלק הביט בי בהבעה שונאת וחסרת סבלנות. החליפה שלו הייתה נקייה מידי, והאקדח שהיה בכיסו הלחיץ אותי נורא.
אבל הייתי חייב לשמור על "אטטיוד" של אדיש. למרות שרציתי למות. ידעתי שעם כל התחכמות, הכאב יתגבר- ואולי זה עוד יגיע לנזק בלתי הפיך. אבל הכרחתי את עצמי.
"אמא לא לימדה אותך שאסור לשחק עם אוכל?" גיחכתי שוב.
בלק התקרב אלי ותפס את המצח שלי, מרים כך את פני והביט בי מקרוב.
"אתה לא מצחיק פה אף אחד חוץ מאת התחת של עצמך.." הוא הרפה מפני באלימות.
נדמה לי שנתפס לי הצוואר בגלל זה.
"אתה חייב להבין שאם לא תספר לי איפה זה, אתה באמת עלול עוד להיות האוכל בסופו של יום.."
"אהה…" בדיחה נוספת ומסוכנת עלתה במוחי "לא ידעתי שאתם קניבלים.."
בלק היכה שוב את פני. ראשי רעד מהמכה.
"יש לנו כלבים שישמחו לקבל אותך לארוחת ערב, ויש לנו גם שכירי חרב שישמחו לבתר אותך לחתיכות"
הוא התחיל לצעוד בחדר.
"אז אתה הולך לספר לי איפה זה? או שאתה הולך לגמור את החיים העלובים שלך בתוך צלחת מזון לכלבים- עצמות, בשר, וורידים, עור, שיער.. הכל ביחד.."
"תמיד רציתי להרגיש איך זה להיות דוגלי" חייכתי לרצפה.
לפתע משהו התיר באופן מכאיב את החבלים שקשרו אותי לכיסא, וגרר אותי מחוץ לחדר.
זה היה בלק. הוא כעס מתמיד.
ברגע שיצאנו למסדרון הנקי והמואר, התחלתי, בלי לחכות אפילו שנייה, לפצוח בשיר הילדים הבריטי הידוע: "אז! איך נמצא את האופה? את האופה? את האופה? אז איך נמצא את האופה מרחוב אוכמניות? היי!! הוא נמצא בבית קפה! בבית קפה! בבית קפה! הוא נמצא בבית קפה- זולל סופגניות! היי!!"
"תסתום את הפה, מטומטם." בלק זרק אותי לתוך המעלית ונכנס אחרי באופן רגיל.
נעצתי בו מבט.
הוא לחץ על אחד הכפתורים וחזר להביט בי, מסדר את חליפתו.
"תוכל לבקש לשיר בתור המשאלה האחרונה שלך" הוא גיחך, שמח על כך שהצליח לעקוץ אותי.
אך אני רק החזרתי לו מבט, לא מראה שום סימנים שזה הפריע לי. אחרי הכל, בלק ממש לא הכיר אותי.
"נסה אותי" אמרתי ולא הוספתי.
דלת המעלית נסגרה, ועלינו במהירות לקומות העליונות.