נטשה
החדר שבו המתנתי הרגיש קריר ומרוחק.
תהיתי אם הוא גם אדם כזה. עלו בי שוב אותן מחשבות. האם הוא ישמח לראות אותי?
ומה אם הוא ייבהל וידחה אותי ? אולי הוא לא ירצה שום קשר אליי?
הדלת נפתחת והוא עומד שם , מחפש אחר הקליינט הבא.
"נטשה , כנסי אליי " אמר בעודו מחפש אחר אותה נטשה. מבלי ליצור קשר עין. הוא לא יודע מי אני , הוא לא מזהה אותי.
הרגשתי מחנק בגרון.
לא הייתי צריכה לבוא לכאן. עשיתי טעות. מטומטמת שכמוני. מה חשבתי? שהוא ייפתח את הדלת וירוץ לחבק אותי ? אני התגברתי ב15 שנה מאז הפעם האחרונה שהוא ראה אותי . נאיבית שכמוני.
"את נטשה ?" שוב קרא ויישר מבטו אליי.
הנהנתי קלות ,וחיפשתי דרך מילוט מהירה.
"בוא כנסי ". פרש את ידיו והזמין אותי לחדר בחיוך. נכנסתי לחדר והתיישבתי על הספה בדממה.
הוא ניגש אל הטלפון וניסה בחוסר הצלחה לסיים שיחה כלשהי.
התבוננתי בפרטי החדר והוא הרגיש חמים ומזמין , מין תחושה כזו של בית. מאוד שונה מהלובי.שמחתי לגלות שזו האווירה שהחדר שלו משדר.אולי הוא גם אדם חמים?
"תרצי לשתות מים לפני שנתחיל ?" שאל וקטע את מחשבותיי.
"אני אשמח ,תודה". ניסיתי להישמע רגועה ככל האפשר, למרות שהתחוללה סערה בתוכי. בזמן שהוא מזג מים הסתכלתי עליו, וניסתי להעלות זיכרונות שלנו יחד ללא הצלחה. הוא הסתובב וחייך אליי בחמימות כאילו הוא חושש שאקום ואברח. אני משערת שנראיתי לא נינוחה.
הוא התיישב בכיסא מולי , והניח את שתי הכוסות על השולחן. " אז ספרי נטשה , במה אני יכול לעזור לך" שאל ולגם מהמים.
חשבתי כל כך הרבה על מה שאגיד לו, אבל באותו רגע הרגשתי ששכחתי איך בכלל מדברים.
הוא מצידו נראה לא מתרגש והמשיך.
" בואי נתחיל בזה שתספרי מי את, ולמה הגעת לכאן".
זזתי בחוסר נוחות בספה וגמגמתי " אני לא יודעת למה אני פה , משהו דחף אותי להגיע "
התשובה שלי כנראה הפתיעה אותו , כי הוא המשיך לשאול ולהתעניין " מה .. מהו הדחף הזה ? ". אני מסתכלת עליו וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותו , לומר לו שלא עבר יום שלא חשבתי עליו מאז שלקחו אותי ממנו . שהתקופה הכי מאושרת בחיי הייתה לצידו.
אבל אני כל כך מפחדת ,מפחדת שלא ייקבל אותי , מפחדת שלא יאהב אותי כמו שאהב פעם. ואני רוצה לדעת האם הוא חשב עליי מתישהו ? הוא דאג שאני לא לבד בעולם ?
האם הוא חיפש אותי בכלל ?.
" אני אצטרך לעבוד קשה איתך. את לא טיפוס שאוהב לדבר, אבל עם זאת את כן. זה נותן לי משהו לעבוד איתו". המשיך לנסות לדובב אותי. וידעתי שאני חייבת ללכת.
לא הייתי מוכנה נפשית לפגישה הזו. אחזתי בתיק שלי וניגשתי לדלת במהירות. כשפניתי לצאת החוצה הרגשתי יד אוחזת בי והסתובבתי אליו.
" נשארת אותו הדבר , סגורה וביישנית "
הוא נעל את הדלת בחזרה ומשך אותי אל תוך זרועתיו . יכולתי להרגיש איך הלב שלי מחסיר פעימה.
הוא זוכר אותי? הוא יודע מי אני ?
הוא ניתק ממני בעדינות, והביט בי מבלי לומר מילה.
ולבסוף אמר " אני מצטער שלקח לי זמן להבין מי את, אבל כל כך השתנית .. היית רק בת 10 ,והיום את ממש אישה "
כל הגוף שלי התמוגג משמחה.
" אני לא ידעתי איך להגיד ומה להגיד . אני חשבתי שתשנא אותי "
פניו שהיו מחייכות ונרגשות הרצינו בשנייה.
" אין לי מה לשנוא אותך. חשבתי עלייך כל כך הרבה. אילולא הורייך המתועבים יכלו להיות לנו חיים מדהימים היום". ונשק לי קלות על השפתיים.
אני עוד מחזיקה בו, שומעת מה שהוא אומר ועדיין מתקשה להאמין שזה אמיתי.
" אתה זוכר מה אמרת לי דקות ספורות לפני שפרצו לבית שלך והפרידו בנינו ? " שאלתי ורכנתי אליו.
" אני חושב , אמרתי לך שאני אוהב אותך. שתמיד תזכרי זאת. לא משנה מה יגידו לך. ושיהיו אנשים שיגידו לך המון דברים רעים עליי , שלא תאמיני להם ,ושאני אעשה הכל כדי למצוא אותך שוב " .
"נכון". התקרבתי אליו עוד והמשכתי .
" אמרת גם שההורים שלי יעשו הכל כדי שלא אוכל לראות אותך שוב , ובמקרה כזה עדיף שאפטר מהם"
" עשית את זה ? הרגת אותם ? " שאל בהפתעה גמורה וניצוץ בעיניים.
"אתה מתכוון אם חנקתי אותם בזמן שישנו , ואז דקרתי אותם עד ששמעתי את הנשימה האחרונה ? אז כן "
ציחקקתי ונשקתי לו שוב.
יכולתי לראות שהוא גאה בי והרגשתי שלמה. סוף סוף מצאתי אותו.
" לא אתן לאף אחד להפריד בנינו שוב , לא משנה מה אצטרך לעשות "
הוא חיבק אותי חזק קירב אותי אליו ולחש
" תמיד היית הכי אהובה עליי מכל הילדות שאספתי"
חיייכתי. אני שוב בבית.
תגובות (0)