נון סטופ – פרק 50 – ערפד, פרק אחרון
כמו קסם, ראיתי מולי את הרחוב שבו נמצא הבית שלי.
היה חשוך לגמרי, אבל זיהיתי טוב את הרחוב. רצנו ויצאנו מהיער. לא האמנתי שהגעתי הביתה. הייתי באותו הרגע כל כך מאושר. רק בגלל הרגע הזה, לא הייתי מוותר אפילו על רגע אחד בכל המסע הזה. למרות ש… המסע הזה היה כל כך מיותר. הוא התחיל מכלום, ונגמר באסון. כולם פה כמעט נרצחו, באשמתי! לא, זוהי לא אשמתי, אבל אני מרגיש אשם.
בכל מקרה, יצאנו מהיער. הייתי ברחוב שלי. "בואו, בואו! הנה הבית שלי!" הצבעתי עליו בהתלהבות. בראד, קלארה וסרינה חייכו, והמשכנו לרוץ עד שהגענו לביתי.
דפקתי על הדלת במהירות. "אמא! אבא! תפתחו לי!" כעבור כדקה נפתחה הדלת. אלה היו אמא ואבא. הם חייכו וחיבקו אותי.
"מה, איפה היית כל הזמן הזה?" נלחצה אמי.
"אתה יודע כמה דאגנו?" שמעתי את קולו הרם של אבי.
"אתם לא תאמינו מה קרה – " באתי לספר את סיפורי, אבל אמא קטעה אותי.
"אורן, מי אלה?" היא הצביעה על בראד, קלארה וסרינה.
"אה, הם חברים שלי." הסברתי וכל אחד הציג את עצמו. "אני בראד", "קלארה", "סרינה, נעים מאוד".
"בוא, בוא תיכנס הביתה, אורן." אמר אבא. נכנסתי יחד עם חבריי. כל כך שמחתי לראות את אמא ואבא, לדבר איתם שוב, אחרי הרבה מאוד זמן. ידעתי שעכשיו אצטרך לספר להם את כל מה שעברתי.
לאחר שהתיישבנו, אמי שאלה אותי איפה הייתי כל הזמן הזה. התחלתי לספר את הסיפור. "אז ככה, אחרי בית ספר הלכתי ופתאום מצאתי את עצמי ביער. שם פגשתי מישהי מוזרה שכמעט הרגה אותי, אני מספר לכם הכול בקצרה. היא אמרה לי שמחפשים אחריה סוכנים מסוכנות הסי. או. או. אחרי זה באו אנשים לבושים בשחור, באמת ה'סוכנים' או ה'חוטפים' שירו בנו שוב ושוב.
"אחרי זה מצאתי את עצמי מתעורר במחסן נטוש. שם היה את הבוס, המנהל של הסוכנות הזאת. הוא אמר לי שזאת שפגשתי ביער היא בעצם הייתה ערפדה – כמובן שבהתחלה לא האמנתי. הוא איים עליי להגיד לך שהכול בסדר, אמא. אחרי זה הייתי מוקף באש ועברתי דרכה. הבנתי שהיא הייתה קרה ובכלל לא מסוכנת. אחר כך, אז אני רצתי ויצאתי שם מהמחסן בעוד שמלא סוכנים רודפים אחריי ויורים בי.
"הייתי בשדה פתוח, ואז ראיתי מין מקום מוזר כזה. התחבאתי בו, והסתבר לי שזה היה פנימייה לנערים יתומים. שם פגשתי את בראד, קלארה וסרינה. דיברתי עם בראד וקלארה, ובסוף הסתבר שאת כל ההורים של הנערים בפנימייה רצחו הסוכנות, ושקלארה היא בכלל הבת של הבוס של הסוכנות. אחרי שלושה או ארבעה ימים הבנתי שאני חייב לחזור הביתה, אני נשארתי שם באמת כמה ימים בגלל שידעתי שהסוכנים יכולים לתפוס אותי ולרצוח אותי.
"בקיצור, אז יצאנו למסע הזה של לחזור הביתה, ובדרך פגשנו את מארק. מארק היה אחד שעזר לנו כדי שנחצה את השדה הזה בקיצור דרך. ואז, נסענו במכונית שלו ופתאום נפלנו מצוק. מארק מת, אבל אנחנו איכשהו נשארנו בחיים. אחרי זה, טיפסנו למעלה ובאמת, כמעט כל אחד מאיתנו מת. אבל הצלחנו לשרוד.
"אחרי זה נגמרו לנו המים, לא ידענו איפה אנחנו, איך נחזור הביתה, חזרנו להיות באמצע השדה, בשום מקום. ואז שמענו ירייה. כן, אלה היו הסוכנים. סרינה לקחה להם את האקדח וברחנו משם ליער. כן, כבר היה לילה, חושך מוחלט. רצנו ביער ושמענו צווחות וראינו דם. לאחר מכן תפס אותי ערפד.
"הוא נשך אותי, וברגע האחרון סרינה נעצה סכין בגבו. וממש לפני כחצי שעה, ראיתי את הרחוב שלנו, הבית הזה." סיימתי. במהלך הסיפור הארוך הזה, אמא ואבא פלטו כמה אנחות פחד. אני לא בטוח שהם האמינו לי בכלל, למרות שזה היה נכון. אבל לא, הם היו חייבים להאמין.
כולנו היינו ממש עייפים. "אממ, כבר אמצע הלילה," אמרה סרינה, "אז… בלי חוצפה בכלל, כן? אנחנו ממש עייפים…" בראד וקלארה הנהנו במרץ.
אמי חייכה. "בטח, בואו. אני בטוחה שנמצא לכם מקום לישון הלילה."
נאנחתי. עליתי גם אני כשעיניי נעצמות. בחיים שלי לא הייתי עייף כמו עכשיו. בשנייה שהנחתי את ראשי על הכרית נרדמתי, מלא במחשבות. מחשבות על כל מה שהיה לי, מה שקרה לי… ולא משנה כמה ניסיתי להדחיק, כמה התאמצתי, עלתה במוחי עדיין אותה הנערה – או יותר נכון, ערפדה. אבל הרגשתי שזו ערפדה טובה, שהיא לא רעה, שהיא לא רוצחת בני אדם. זה היה בטוח, בוודאות.
מצד אחד אני מרגיש אליה שנאה, שנאה איומה על איך שהיא התנהגה אליי בגסות שכזו. אבל מצד שני, אני מרגיש שאני אוהב אותה, שאני חייב לראות אותה. אני חושב שמחר בבוקר אצא ליער, אולי היא תהיה שם. אני יודע שאין דבר יותר מסוכן מזה בעולם, אבל אני חייב. לא אצליח לא להיפגש איתה בשנית, גם אם זה תלוי בעניין של חיים או מוות.
***
התעוררתי. בדקתי מה השעה. חמש וחצי בבוקר. עוד כולם ישנים. חשבתי מה לעשות, ואז נזכרתי בה. בערפדה.
חשבתי אולי אלך לפגוש אותה עכשיו, הרי בכל מקרה רציתי לעשות את זה מתישהו. אבל אולי עדיף לי אחר כך, יחד עם קלארה, סרינה ובראד? או שעכשיו, ואני אחזור הביתה והם עדיין ישנו ועדיין אינם יודעים דבר? כן, זה מה שעדיף. בהחלט.
התלבשתי. לאחר מכן פסעתי על קצות אצבעותיי וירדתי במדרגות. פתחתי את הדלת בעדינות רבה ובשקט מוחלט. יצאתי מהבית. ידעתי טוב את הדרך ליער. כבר הכרתי אותה. חשבתי, מה אם הנערה ההיא בכלל לא שם? הרי, במחשבה שנייה, למה שתהיה שם בכלל? אחרי מה שקרה בפעם הקודמת, אני לא בטוח שהיא תבקר עוד הפעם מתישהו ביער הזה. אבל כשאני חושב עליי… גם אני לא חשבתי שאהיה עוד פעם מתישהו ביער הזה. והנה, אני כאן. אולי אותו דבר גם היא? אני לא יודע.
כבר הגעתי ליער. לא ידעתי מה להגיד. לצעוק, "ערפדה? נערה? את כאן?" מה פתאום. ממש לא. ואם הסוכנים האלה יגיעו עוד הפעם והרפתקה נוספת ואיומה תתממש בשנית? לא אתן לזה לקרות, ולכן אולי עדיף שאחזור הביתה עוד עכשיו. כן, אולי זה באמת יהיה הדבר הנכון לעשות. כבר התחלתי לפחד. חשבתי שכאן באמת נמצא מותי.
ואז, בדיוק בשנייה שבאתי לצעוד ולצאת מהיער המאיים הזה, ראיתי אותה. את אותה הנערה, הערפדה, עומדת עם גבה מופנה אליי. חשבתי שהיא מחכה למישהו. האמת שהייתי בטוח בזה. היא הייתה נראית לחוצה: רגלה הימינית הרוטטת, התמיהה וזה שהיא הסתכלה מצד לצד… ואז היא הסתובבה. היא ראתה אותי.
היא רצה אליי. "הנה אתה! אני כל כך מתרגשת… אני לא יודעת למה, אבל חשבתי שאמצא אותך פה, שתהיה פה." הופתעתי מאוד. היא חיפשה אותי? משום מה, נזכרתי שלערפדים יש את היכולת לקרוא מחשבות של אחרים. מה, יכול להיות שהיא קראה את מחשבותיי והיא לא אומרת לי מתוך נימוס? אם כן, אז היא ממש חצופה. אבל לא, היא לא הייתה עושה את זה. אני יודע שהיא לא הייתה עושה דבר כזה, למרות שהיא ערפדה.
"מה… את חיפשת אותי?" תהיתי.
היא הנהנה במרץ.
"למה?" שאלתי.
"אגב, מה אתה עושה כאן?" היא שאלה אותי. חשבתי מה לענות לה. הרי אם אענה שאני חיפשתי אותה, אראה מגוחך לגמרי. היא תשאל אותי למה, מה אענה לה? עכשיו כשאני חושב על זה, אני מתחרט לגמרי. בשביל מה הייתי צריך לבוא לכאן? כמו בפעם הקודמת, אם רק אצעד את הצעד הזה… צעד אחד ויחיד… הכול ישתנה. אני רוצה לחזור אחורה בזמן.
"איך קוראים לך?" מיד שיניתי את הנושא. בלי קשר, זה משהו שמאוד רציתי לדעת כבר הרבה זמן. היא הייתה נראית לי מאוד מסתורית כזאת, שלא מדברת בכלל, לא אומרת כלום. אבל עכשיו… עכשיו היא נראית לי פטפטנית לא קטנה בכלל.
"איך קוראים לך?" היא שאלה אותי. או-קיי, אז היא פטפטנית מסתורית. עניתי בלי שום בעיה, הרי אין לי מה להסתיר. "אורן," עניתי. בדיוק בשנייה שאמרתי את זה, חשבתי שוב שאולי עשיתי טעות. מה אם היא מרגלת מהסוכנות ובגלל זה היא חיפשה אותי? אולי מההתחלה זה היה תכסיס שלה, שאדבר איתה והיא תהרוג אותי? אבל אם כך, אז היא יכלה כבר ממזמן. אז למה היא לא עשתה זאת?
"שם יפה, אורן." אמרה, "לי קוראים קרין. נעים מאוד," היא התקרבה אליי ועברה עכשיו מעל בול עץ. עדיין פחדתי לצעוד. לפחות עכשיו אני יודע איך קוראים לה – .
פתאום שרפה לי הבטן לגמרי. הרגשתי מוזר כל כך, כאילו עוד רגע אני עומד למות. הרגשתי שמשהו מזדחל בתוכי, בתוך ליבי, קורע לי את הנשמה; הרגשתי כאילו נעצו בבטני סכין חדה כתער; הרגשתי כאילו אני צולל במעמקי הים חסר-אונים; הרגשתי כאילו קורה לי עכשיו מוות קליני…
נחש. זה היה נחש. נחש מגעיל, מזוויע, מזדחל עליי ועולה על בטני. לא הצלחתי לצרוח כי כבר הרגשתי שאני מת. לא ידעתי מה לעשות. לעולם לא אגע בו, לעולם, לא משנה מה. רציתי לצרוח לה, "קרין, תצילי אותי!" אבל לא הצלחתי. שום קול לא נשמע מפי. עצמתי עיניים. לא הצלחתי להסתכל על שום דבר עכשיו. ידעתי שזו תהיה טעות לבוא לפה, ידעתי. למרות שכל כך חשבתי שאני צריך לבוא לכאן…
פתאום הרגשתי כאב בזרועי. כאב חד מאוד, חזק מאוד. הבנתי מה זה היה… הוא הכיש אותי… הנחש הכיש אותי… בעוד כמה שניות הארס יתפשט בתוך גופי ואמות. כנראה שזה כבר היה צריך לקרות מזמן אם הגעתי למצב כזה…
ואז הרגשתי הקלה, שאין לי שום דבר על היד. פקחתי את עיניי מיד. בדיוק הספקתי לראות את קרין זורקת את הנחש בידה מאות מטרים מאיתנו. "ק… קר… קרין…" לא הצלחתי לדבר. נחנקתי לגמרי.
"ששש… ששש…" היא השתיקה אותי, "אל תדאג, אתה תהיה בסדר." רציתי לשאול אותה מה היא רצתה להגיד לי. זה הדבר החשוב ביותר שעניין אותי עכשיו.
"אממ… או-קיי, לפי מה שאני רואה כאן, יש לך בדיוק חמש דקות." היא אמרה.
הזעתי לגמרי. "מה? מה חמש דקות?"
"עד ש… עד שהארס יתפשט." היא נשמה עמוק.
"קרין, קרין, מה אנחנו עושים?" צרחתי. התפללתי שהיא תעזור לי עכשיו, אני חייב אותה עכשיו. לבית חולים לא נספיק להגיע, וגם אם כן, הרופאים לא יספיקו לעשות דבר. קרין חייבת להציל אותי, היא חייבת…
"יש רק אפשרות אחת כדי שתחיה." אמרה.
"מה? מה? מה? מה? כל דבר." אמרתי, חצי מאושר שיש אפשרות כזו בכלל.
"אבל היא מסובכת, ואני לא בטוחה אם תרצה אותה…" קרין המהמה. היא לא ידעה כמה אני רוצה את האפשרות הזו, לא משנה לי בכלל מה היא.
"האפשרות היא… שתהפוך לערפד." שמעתי את קרין אומרת לי. לא האמנתי. האם אני באמת רוצה את זה? אני מעדיף להפוך לערפד ולחיות, או למות בתור בן אדם? עדיף לי להיות ערפד ולחיות לנצח, או למות בעוד פחות מדקה כבן אדם? מה עדיף לי? מה יותר נורא?
"נותרו עוד פחות משתי דקות!" היא נלחצה.
לא ידעתי איך להגיב, איך לענות, מה להגיד. פשוט שתקתי. לא הצלחתי לדבר. הזעתי לגמרי. היא נגעה בלחיי ובמצחי. "אתה קפוא לגמרי!" קרין הגדילה את עיניה בהתפעלות ופניה מודאגות מאוד. רעדתי. מה לעשות?! יש לי עוד פחות מדקה…
"תהפכי אותי לערפד," אמרתי.
"מה – ?"
"עכשיו! מהר!" צרחתי. החלטתי. זה מה שאני מעדיף. אני לא רוצה למות, אני צעיר מדי מכדי למות.
"אבל אני חייבת לספר לך משהו – " היא נלחצה בטירוף, אבל זה לא עניין אותי. יש עוד פחות מחצי דקה, היא חייבת להפוך אותי עכשיו לערפד!
קטעתי אותה במהירות. "נו! יש עוד פחות מחצי דקה! תעשי את זה כבר, תנשכי אותי!" צרחתי.
הייתי כל כך עייף, הרגשתי שעוד פחות מעשר שניות לבי יפסיק לפעול. הרגשתי שעוד מספר שניות אני אמות. שום דבר לא זז. הכול נעצר, אבל הזמן המשיך לתקתק. הרגשתי שזה פחות מחמש שניות. כבר לבי הפסיק לפעול, לא הצלחתי להזיז את עיניי והתאמצתי בכול כוחי.
ואז הרגשתי כאב. כאב חד מאוד בצווארי.
עלו במוחי מחשבות רבות על כל מה שעברתי… כשראיתי את קרין בפעם הראשונה; כשהסוכנים שהתקרבו אליי וירו בי; כשהעצים נפלו ורצנו; כשהייתי בתוך האש המקפיאה; כשרצתי עד האינסוף והגעתי לפנימייה; הפעם הראשונה שפגשתי את בראד; כשגיליתי את הדבר הבלתי-ייאמן שקלארה היא בתו של בוס הסוכנות; סרינה המצחיקה שהצטרפה למסע ההוא כי חשובים לה חברים אמיתיים; מארק, שעזר לנו אך הלך לעולמו; כשכולנו נפלנו מהצוק; כשעזרתי לסרינה לא להתייאש וכשהיא עזרה לי; כשבראד הציל אותי ממוות; כשסרינה הצילה אותי בשנית מנשיכת הערפד… הכול הוביל לזמן הזה, לרגע הזה…
וזהו סיפורי. ומאז, עד היום, אני ערפד.
– סוף –
תגובות (4)
ווואאאוווו.
איזה פרק מהמם
רק תדע שלא יכלתי להפסיק לקרוא את הפרק, אפילו לשנייה.
קראתי את הפרק בנשימה אחת.
מקסים
תודה רבה! יש גם סוף דבר, אעלה אותו מחר :)
ואיזה כיף שבסוף אורן חזר הביתה